מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משחקים על עץ התות בעיראק

שלושה דורות: רותי, נירית ומאיה.
רותי מאור בצעירותה
העלייה לארץ וההתגברות על הקשיים בהסתגלות הארץ

ילדות

נולדתי בבגדד לאימא מרים ולאבא מאיר. אני הבת השנייה למשפחה בת שלוש אחיות: כרמלה, רותי שזו אני, והצעירה היא תקוה. סבא שלי היה חלפן כספים, כשהתורכים כבשו את עירק אסרו על היהודים לעסוק בכספים. סבי נלקח על ידי המשטרה התורכית בגין עיסוקו והעלימו אותו לא מצאו אותו ולא את גופתו  אימא שלי הייתה בת שנתיים. למדה בבית ספר אליאנס ושם לימדו ערבית אנגלית עברית וקצת צרפתית.

אבי בן למשפחה בת 10 ילדים, מקצועו היה מהנדס. לא רבים עסקו במקצוע. אבי היה הכוכב של המשפחה ותמיד היו באים להתייעצות בביתנו .כשהייתי בת שנתיים אבי נפטר בפתאומיות והשאיר את אמי עם 2 בנות והיא בהריון עם אחותי הצעירה .

זיכרון מרכזי, שאני זוכרת מביתי זו הגינה העצומה  עם פרחים ועצי הפרי מכול הסוגים ובמיוחד את עץ התות שהיה גדול במיוחד. אני ואחיותיי היינו מטפסות ומשחקות עליו.

לאחר מות אבי אמי עסקה כתופרת .

השכנים שלנו היו משפחה ערבית שהיו כבני משפחה. ובזמן הפרהוד שהיו בעירק בשנת 1941 הערבים היו שודדים והורגים יהודים. השכנה הזאת, שקראו לה זאכאיה, הסתירה את הורי ואחותי בביתם והמשפחה לא נפגעה. כנראה, בעקבות אירועי הפרהוד, התפתחה פעילות מחתרתית –ציונית בעירק. הארגון פעל בקרב הקהילה היהודית בעיראק בין השנים 1941-1951 ומטרותיו היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלוש זרועות עיקריות: תנועת החלוץ, תנועת ההגנה ("השורה") ותנועת ההעפלה.

בן דודי, שהוריו הרגישו שנשקפת סכנה לחייו כמבוקש ציוני, החליטו להסתיר אותו בביתנו (משפחה עם ילדות קטנות) כדי שהמשטרה לא תחשוד. אך לתדהמתנו הרבה, בערב שבת שוטר נקש  בדלת ואמר שציוני מסתתר אצלנו. כמובן שאימא הכחישה והשוטר הלך. אך מטעמי זהירות אמי שרפה את כל התמונות שיכלו להזכיר את ישראל. אני זוכרת היטב, כילדה קטנה, שלא הבנתי את גודל הסכנה: אם היו מגלים אצלנו את התמונות מה היה דיננו. יותר הטרידה אותי המחשבה והידיעה שאמי הדליקה אש בשבת . התברר לנו שמי שהלשין על בן דודי הייתה אותה שכנה ערבייה, ידידת נפשנו, שהצילה את משפחתי בפרהוד.

העלייה לארץ ישראל

לאחר קום המדינה, כל היהודים רצו לעלות לישראל והשלטונות העירקים, לאחר פעילות של שליחים שהגיעו מישראל וביניהם שלמה הילל (שלאחר מכן היה שר בישראל ), הצליחו לקבל היתר שהיהודים יצאו מעיראק. השלטונות חשבו שיעזבו כ-5,000 אזרחים אך לאחר שנכחו לראות  שכל היהודים רוצים לעזוב החליטו שמי שרוצה לעזוב כל רכושו יולאם והוא יצא מעירק רק עם מזוודה, ללא זהב  או כסף. אמי הצליחה למזלה למכור בדקה ה-90 את הבית בשליש מחיר ואת הכסף בדרך בלתי ליגלית העבירה לישראל. בסכום הזה קנתה את ביתנו בתל אביב.

כילדה זכורה לי העלייה לישראל – עשו חיפוש אפילו בתיק הקטן שלי שמא הסתירו זהב או כסף. בתיק של ילדה יתכן ולא יחפשו (החיפוש על המבוגרים היה יסודי מאוד והיו כאלה שאפילו הפשיטו אותם, חלצו להם את הנעלים על מנת לחפש כסף או זהב).

זכור לי שמשפחות משפחות פרסו סדין וישבנו בשמש הקופחת מהבוקר עד שהגיע תורנו לעלות למטוס בשבע בערב. לאחר טיסה של שלוש שעות (היום המטוסים עושים זאת בפחות משעה), המטוס נחת הדלת נפתחה ומאחר וחשבנו שהגענו לישראל, כל הנוסעים עמדו ומחאו כפיים ובשמחה הכריזו  "תחי מדינת ישראל בוז עירק" . עמד בפתח הדלת קצין עיראקי וצרח שקט. כולנו היינו המומים ושאלנו איפה אנחנו? הוא ענה בבוז ש"הגעתם לגיהינום חזרתם לעירק מאחר שהיה ערפל כבד בישראל והמטוס לא יכול היה לנחות". לכן כל הלילה נשארנו במטוס שהריח נורא מהשירותים.

למחרת בשעה שבע בבוקר המטוס נחת בישראל וכולם שמחו מאוד. כשירדנו מהמטוס רססו לכולם את השערות בחומר חיטוי נגד כינים וזה מאוד מאוד הכעיס את כולם. לפנות ערב לאחר נסיעה ברכבת משא הגענו למחנה הקליטה עתלית. אכלסו אותנו בצריפים של המחנה של האנגלים לשעבר בצריף גדול במטות סמוכות בהתאם לגודל המשפחה. בעתלית ביצעו את הקליטה של משרד הפנים באמצע הלילה וקיבלנו חיסונים. לאחר כמה ימים עברנו למעברת פרדס חנה וגרנו באוהלים. לאחר מכן, עברנו למעברת פתח תקווה: באוהל אחד גרו שתי משפחות שונות עם וילון שחצץ ביניהן.

בשנת 1951 צפו שיטפונות וכך היה. משרד החינוך החליטו לאסוף את כל הילדים הקטנים ולהעביר אותם למקומות בטוחים כגון קיבוצים, מחנות צה"ל או משפחות אומנות. למזלי אותי העבירו לקיבוץ אפיקים, כמובן ללא אף אחד מהמשפחה. הייתי שם כשלושה חודשים ולמרות שהייתי לבד בתקופה ההיא, היא הייתה התקופה הכי יפה בילדותי. למדתי שם עברית והיה שם אוכל, מקלחות שלא היו במעברות. משחקים וצעצועים לא היו. מצאתי בובה  בגודל של כף יד ואותה שמרתי ואיתה שיחקתי. למשל ששיחקתי עם אחותי הצעירה ממני באבא ואימא, לקחנו מגבת קיפלנו אותה וזה היה התינוק שלנו. מים לא היו ליד הבתים אלא במרחק של 10 דקות הליכה. היה ברז ולקחנו דלי מלאנו מים עד שהגענו לצריף נשאר חצי דלי.

לאחר שנתיים אמי הצליחה בעזרת כספים שהעבירה לדודי באמריקה ממכירת הבית בעירק לקנות בית בתל אביב. למרות הקושי מהעלייה וההתאקלמות, אני שמחה שהייתי עדה בזמן הולדת המדינה, שלא היה כלום והשוני הוא ההתקדמות היום. כשסיימתי את לימודי בבית ספר העממי, יצאתי לעבודה בבוקר ואת הכסף נתתי לאמי לפרנסת הבית. בערב למדתי 4 שנים בתיכון והצלחתי לעבור את בחינת הבגרות  וההתייחסות אלי הייתה כאילו סיימתי אוניברסיטה.

משפחה משלי

לאחר שסיימתי את הלימודים בת 20, הכרתי את בעלי בלפור שהוא היה הצעיר מ-13 אחיו. כשהוא נולד, אחיו היו ציונים ולכן קראו לו על שמו של הלורד ג'יימס בלפור אך הוא החליף את השם לברוך מאחר והסביבה הציקה לו. משפחתי מאוד אהבה לטייל  והילדים חיכו בקוצר רוח שיגיע חופש. כשנולד לנו הבן הראשון ההתרגשות הייתה רבה והנה אנחנו משפחה.

נולדו לנו 3 ילדים: הגדול שאול על שם סבו, נקרא כך על אף שכבר היו 6 נכדים בשם זה. כשהתבגר החליף את שמו לשרון וכיום הוא זמר. השנייה נירית שזאת אימא של מאיה,  שהיא מורה. השלישי גיא  שיש לו משרד טיולים ואני עובדת אתו ומלווה את הטיולים. לשרון יש 4 ילדים בשם סער, בר, בניה ואליה. לנירית יש 4 ילדים קובי (נכדי הראשון) רון, רותם ומאיה. לגיא יש 2 ילדים עומר ואור.  בעלי נפטר באופן פתאומי והיה זה הלם גדול לי ולמשפחתי ולכן עברתי לגור קרוב לבני הצעיר.

הזוית האישית

מאיה: היה לי כייף מאוד לעבוד עם סבתא וללמוד על עברה. לדעת מה קרה בילדותה, עלייתה לארץ, ההתמקמות שלה בארץ וחייה עד היום.

מילון

פרהוד
פרעות שהיו בעירק בשנת 1941.

ליגלית
חוקית

ציטוטים

”"... באוהל אחד גרו שתי משפחות שונות עם וילון שחצץ בין שתי המשפחות".“

הקשר הרב דורי