מאגר סיפורי מורשת

את ההורים מצד אבי לא הכרתי הרבה, סבתא מלכה וסבא מנחם. הסבא מת מהתקף לב בגטו והסבתא מתה מרעב בגטו. אני זוכרת שקיבלנו גלויה בדואר מגטו ורשה שם הודיעו לנו שסבי נפטר ואבא ישב שבעה עליו למרות  שזה היה זמן רב לאחר הפטירה. יום פטירתה של סבתא מלכה לא ידוע לנו עד היום.

בילדותי גרנו בעיר לוז שהיתה עיר עם זיהום אויר גבוה בגלל הפחם הרב שהיה בה, כתוצאה מכך  אבי חלה במחלת האסטמה ובשנת 1934 עברנו לגור בעיר שטרסבורג בגבול גרמניה. סבא אברהם וסבתא חיה מרים שרה, ההורים של אמי, עברו יחד איתנו לשטרסבורג. סבי היה מלמד תינוקות. על מנת לסייע להוריי בפרנסה, סבי שכר מסעדה קטנה והורי ניהלו את המקום. המסעדה היתה כשרה למהדרין. אמי היתה המבשלת הראשית במסעדה והיא הקפידה מאוד על כשרות המאכלים ואבי עבד כמלצר במסעדה. ביום יום היינו אוכלים בבית, ובשבת היינו אוכלים במסעדה. אני זוכרת שלפעמים נערכו במסעדה חתונות ואז העבודה היתה רבה. התפרנסנו מהמסעדה בצמצום.

בבית שלנו לא היה חדרים לילדים היה רק חדר אחד להורים, אבל היה לכל אחד מגירה שם שמרנו את חפצינו האישיים. היינו מתרחצים ומכבסים בגדים במקום קרוב ליד ביתנו. לא היה לנו הרבה כסף, היתה משפחה בבניין שהיו יותר עשירים מאיתנו, אני זוכרת שהיתה לה בובה מלוכלכת מאוד ומסריחה מבולנטין, והיא היתה משחקת עם זה בזריקה לקיר כמו כדור ואני אמרתי לה:" מה, זה כואב לה" ולשנה הבאה היא הביאה לי אותה מתנה, יחד עם עגלה שהיה חסר לה גלגל אחד. אני זוכרת את עצמי מטיילת על המדרכה הלוך ושוב והרגשתי אושר רב. בעיר שטרסבורג למדתי בבית ספר נוצרי של בנות, קרוב לבית. אני זוכרת כשהבנות התפללו אני קראתי בלחש את תפילת "קריאת שמע".

בשנת 1938, שנה לפני פרוץ המלחמה, החליטו שלטונות צרפת לחלק מסכות גז מגומי לכל האזרחים. כשהייתי בת שמונה ביום שישי 1939 פרצה המלחמה בין צרפת לגרמניה. הגרמנים הצליחו לעבור את קו מאז'ינו, שהיה מבוצר וסודי. בשבת בבוקר נתבקשו כל תושבי העיר לעזוב את העיר, העמיסו את כולם על רכבת משא של בהמות. עזבנו את ביתנו ואת כל רכושנו. כל אחד מבני הבית יצא עם תרמיל גב עם מעט בגדים. במשך שבועיים נסענו דרומה עד שהגענו לדרום צרפת, לפי החלטת ממשלת צרפת לא בהחלטתנו. באחת התחנות אמי נעלמה ומאוד מאוד דאגנו עד שמצאנו אותה. נדדנו מכפר לכפר במשך כמה חודשים עד  שהגענו כפליטים לעיר פרוג שבדרום צרפת.  שם התקהלה קהילה יהודית עם בית כנסת, שוחט, חברות יהודיות.

אומנם פרוג נחשבה לצרפת החופשית, אך האוכל לא הגיע לכפרים מכיוון שהגרמנים כבר נכנסו לפריז. קיבלנו קופונים ללחם. כל אחד היה מקבל מאה גרם לנפש ומאה גרם בשר לשבוע. אחי מצא פרסה של סוס והיתה שמועה שזה מביא מזל. הוא אמר לאמא תני לי כסף ואני אביא לך לחם. ובאמת הוא קנה בכסף לחם. ההורים נתנו לנו את הלחם כל אחד שתי פרוסות ואנחנו לא הרגשנו רעבים למרות שהיינו שלושה ילדים. את הבשר אכלו רק הילדים מטעמי כשרות, הורי וסבי לא אכלו במשך תקופה זו בשר כלל.

בהיותי בפרוג אחי למד בתלמוד תורה ואני למדתי בבית ספר ממשלתי. מכיוון שלבנות לא היה בית ספר יהודי. פעם אחת הבנות הטיחה בי "יהודייה מלוכלכת" והחזרתי לה סטירת לחי מצלצלת. לאחר מכן כשהמורה הגיעה היא אמרה לי: "עשית טוב מאוד" למרות שלא היתה יהודייה.  שם בפרוג הייתי חברת נוער בתנועת הנוער "השומר", שם היתה לנו פעילות ושרנו את שירי ארץ ישראל.

מצבנו הכלכלי היה מאוד קשה ולכן הורי החליטו לעבור לגור בכפר סורז', לשם הגענו בשנת 1942. שם פתחו בית ספר חדש עבור הפליטים, בו התחנכו בנים ובנות בגילאי שבע עד ארבע עשרה עם מורה אחד. אני זוכרת את המורה המסור שלנו, כאשר חליתי באחד הימים הוא ואשתו הגיעו ברגל לבקר אותנו למרות שהיה זה מרחק רב מאוד. בכפר גידלנו תרנגולים, אווזים, ברווזים. אבא היה נוסע לעיר ומביא שוחט ואמא היתה מכינה בשר לפסח ומחנוכה היתה מכינה שמאלץ ושומרת בצנצנות.  בכפר היינו קוטפים פטל במקום סוכר. והיו גם הרבה עצי אגוזים, היינו קוטפים אותם, בלילות החורף היינו מפצחים אגוזים ושולחים לבית-חרושת בכדי להכין שמן.

האווירה בכפר היתה שקטה ונעימה עד שבשנת 1944 יום אחד כשיצאתי לחנות לקנות לחם, ראיתי אופניים ושהרוכבים עליהם מדברים בשפה הגרמנית. חזרתי הביתה מיד וסיפרתי לאמא שאין לחם היום כי הגרמנים הגיעו. לאחר כמה ימים דפקו אצלנו בבית בשעה חמש בבוקר שני שוטרים צרפתים, והם שאלו מי זה אברהם מישקה? ואמרו לסבא שלי, בוא איתנו השם שלך מופיע פה. אמר הסבא אני אתן לכם לחם וקפה, ואני אתפלל בנתיים. לאחר התפילה הם לקחו אותו ואנחנו פחדנו ודאגנו מאד. אחרי שלוש ימים, אני מטאטאה את החדר, ואז אני רואה מהחלון את סבא עם שקית ותפילין בתוכה. יצאנו מהבית שמחים ומאושרים ושאלנו אותו איפה היית?? סבא סיפר שלקחו אותו למקום האיסוף לפני השליחה למחנה עבודה בגרמניה ורק יהודים היו שם. אך הוא שוחרר כיוון שהיה מבוגר מידי. אז שאלנו אותו "מה עשית שם?" והוא ענה "עודדתי את כל היהודים".

בתקופה זו הייתה לי דודה שהייתה כלה מאורסת והגרמנים לקחו לה את החתן לאושוויץ, משם הוא לא חזר. בת דודה יחידה מצד אמא גרה ברמות חרדית (?) היא רצתה להגיע אלינו לצרפת החופשית ולעבור את הגבול. ואז תפסו אותה והכניסו אותה למחנות ריכוז, היא הייתה אמורה להגיע לאושוויץ ואמא כתבה מכתבים והצליחה לשחרר אותה.

בזמן המלחמה הצלחנו להפיק תעודות מזויפות רק לי ולאבא למקרה שהגרמנים יבואו. ביום היינו מסתתרים ביערות יחד עם סבא ובלילה היינו חוזרים הביתה לישון. לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה דלת חדר הילדים הייתה פתוחה, ראיתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם והם מתלבטים מה לעשות. הם ראו דרך החלון משאית עמוסה, הוריי היו בטוחים שאלו הם משאיות של גרמנים המעמיסים יהודים ומעבירים אותם למחנות המוות. אז היה לידם כמו ערמת קש, והם חשבו שאולי נתחבא שם. אבל אם הם ימצאו אותנו ויגלו שאנחנו שם אז הם יזרקו גפרור ואז אנחנו נישרף ובסוף הם לא עצרו לידינו. בבוקר נודע לנו שזה היה משאית של צעירים שמתנגדים לגרמנים, ומתחבאים ביערות ומעבירים אוכל ומנסים להפציץ את הגרמנים.

בשבתות היינו מתחבאים בנגריה של השכן הגוי, ובאחת השבתות שמענו בחדשות שהצבא האמריקאי מתקרב. עוד לפני חודש מאי יצאנו באחד הימים, השמיים היו כחולים בהירים וראינו המון מטוסים של צבא ארצות הברית חגים למעלה, הבנו שהמלחמה הסתיימה. אי אפשר לתאר את האושר והשמחה שהרגשנו באותם רגעים.  לאחר המלחמה ההורים החליטו לחזור לביתנו שבשטרסבורג, אך לתדהמתם הם גילו שהבית נתפס על ידי הערבים והם סירבו להחזיר להם את הבית. משם הורי נסעו לפריז שם גרנו ליד הדודה עד שעלינו לארץ הקודש.

תשע"ה 2015