מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, וזה סיפורי: נולדתי בטבעון בשנת 1955, אחות צעירה לרמי שנולד בשנת 1949. בגיל שש עברנו להתגורר בחיפה משום שאבי הקים בית דפוס בחיפה. בצבא שירתי בחיל הקשר, בהתחלה בסיני ואחר כך בפיקוד בנצרת. בגיל 19 וחצי התחתנתי עם דודי ובשנת 1977 נולדה בתנו גלי. בשנת 1979 עברנו לקיבוץ רמות מנשה שם עבדתי כמורה שכירה לאחר שסיימתי תואר ראשון ותעודת הוראה באוניברסיטת חיפה. בשנת 1981 חזרנו לקריית ביאליק וב-1982 נולד עומר. עד שנת 2000 עבדתי כמורה לתנ"ך בתיכון קריית חיים וב 1988 נולד בננו אור. ב-1988 הקמנו את ביתנו בגבעת אלה עם ראשוני המתיישבים.  משנת 2000 אני עובדת בתיכון בנהלל ומשמשת כמנהלת פדגוגית וסגנית מנהלת בבית הספר.

בחרתי לספר את סיפור אהבתם של הוריי שנפגשו לאחר סיום מלחמת העולם השנייה כשארית הפליטה, לאחר שאיבדו כמעט את כל משפחתם בשואה.

משואה לתקומה- סיפור אהבה

זהו סיפורם של סבתא רבא מינה וסבא רבא מרדכי: בשנת 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה, יצא מרדכי ממחנה ההשמדה אושוויץ ונסע לביתו בעיר סוסנוביץ. שם הוא גילה שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה: מ-10 אחים נשארו לו 2 אחיות. למרות שיצא מהמחנה כשהוא שוקל 36 ק"ג הוא גויס לצבא הפולני. בזמן שירותו הוא קיבל איומים על חייו כי הוא היה יהודי, ולכן החליט לערוק מהצבא ולברוח למחנה עקורים בגרמניה שם שהתה אחותו הצעירה חנה. אחותו הגדולה מרים עזרה לו לברוח מפולין משום שהייתה לה עבודה טובה שאפשרה לה לעזור לו עם המסמכים. המסע לגרמניה היה קשה וארוך וכשהגיע למחנה העקורים הוא פגש את אחותו חנה, שאיתה בחדר גרה חברתה מינה. מינה מאוד ריחמה על מרדכי שהגיע מלוכלך וקפוא מקור, היא לקחה שלג מבחוץ הרתיחה אותו ואפשרה למרדכי להתרחץ ולהתרענן. כך נוצרה חברות בין השניים, שאיבדו את כל משפחתם והם התחילו לטייל ביחד. כשהיה קר מרדכי הכניס את ידיה של מינה לכיס מעילו ומינה נהגה לתקן לו את הגרביים.

סבא וסבתא רבא במחנה העקורים

העקורים הועברו בספינות מעפילים לארץ, ומאחר ומינה ומרדכי היו במחנה של נוער, הציעו להם להתחתן ולעבור למחנה של מבוגרים שמתארגן ליציאה לישראל. מינה ומרדכי קיבלו את ההצעה וכולם התארגנו לעזור להם לקיים חתונה. מינה קיבלה בהשאלה שמלת חתונה  שעברה מכלה לכלה במחנה. למרדכי קנו חליפה מיד שנייה בעיר הקרובה. כמו כן עזרו לו לקנות טבעת כי לא היה להם כלל כסף. לאחר הטקס הם עברו למחנה של המבוגרים וחנה, שהייתה צעירה, נשארה במחנה של הנוער. הם פגשו אותה רק לאחר כשנה בארץ. את האחות מרים הם פגשו רק 9 שנים מאוחר יותר.

הם התחילו במסע לכיוון נמל בצרפת שם חיכתה להם אניית מעפילים בשם לטרון. המעפילים חולקו לנשים וגברים, כאשר הגברים ישנו בתחתית האנייה שם היה צפוף ולא נוח והנשים ישנו על הסיפונים. בשלב מסוים האנייה עלתה על סלע ומים רבים חדרו לאזור מגורי הגברים. מינה מאד דאגה למרדכי, היא ירדה לאזור מגורי הגברים שהיה חשוך מאד ומוצף מים וחיפשה את מרדכי ומצאה אותו רטוב וסובל, היא עודדה אותו ושכנעה אותו לעלות למעלה להיות אתה. בשלב מסוים הבריטים תפסו את האנייה והעבירו אותם למחנה מעצר בעתלית. הם שהו שם קרוב לשנה, רוב המעפילים היו בחוסר מעש, אבל מינה אהבה לבשל ועבדה במטבח שסיפק אוכל לעצורים ודאגה תמיד להביא למרדכי אוכל טעים במיוחד. לבסוף התירו להם לעלות לארץ. בתחילה הם שוכנו במחנה מעבר עתלית. ומאוחר יותר במעברה בקריית שמואל. בינתיים הגיעה לארץ חנה האחות הצעירה עם בעלה, ושני הזוגות קבלו דירות קטנות בטבעון – שיכון עולים. בשיכון עולים נולד בנם הבכור רמי. לאחר כשש שנים הם עברו לבית מרווח יותר בטבעון בו נולדה סבתא ורדה.

בתחילת הדרך בארץ

סבא מרדכי דאג כל השנים לפרנס בכבוד את משפחתו, הוא עבד גם בשבתות בריצוף בתים בישובים בסביבה והצליח לצבור מעט כסף שאפשר להם לקנות דירה בחיפה. מרדכי רצה מאד להקים בית דפוס כמו שהיה להם בפולין, ובמאמץ אדיר הצליח ועד יציאתו לפנסיה היה לו בית דפוס מצליח בחיפה. מינה הייתה עקרת בית שדאגה תמיד לבית מסודר וחם ולאוכל טעים וטרי יום יום. כמו כן, היא עזרה למרדכי בעבודות בבית הדפוס. כך הצליחו מרדכי ומינה לשקם את עצמם, וממצב של חוסר כל ואיבוד משפחה לאחר השואה, הצליחו להקים משפחה חדשה בארץ ישראל ולחיות שוב חיי רווחה. כל השנים הם מאד דאגו זה לזה. מרדכי ומינה זכו לראות 6 נכדים ו- 3 נינים.

הזוית האישית

סבתא ורדה: נהניתי מאד מההזדמנות לחלוק פרויקט משותף רק שלי ושל עודד. ובנוסף, הייתה זו הזדמנות נהדרת לספר את סיפורם של הורי לדור הבא שלא הכירם.

הנכד עודד: היה לי מאוד כיף ליהנות מעוד זמן עם סבתא וזה היה ממש מגניב לשמוע את הסיפור של סבא וסבתא רבא בדרך כזאת.