מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא, משה נולד בשנת 1905בכפר katymar  שבהונגריה . המשפחה  עסקה בסחר במוצרי עץ. בגיל 19  עברה המשפחה לעיר subotica, שלימים עברה להיות חלק מיוגוסלביה. הוא למד בפרייבורג (גרמניה) את המקצוע של עיבוד עורות (בורסקאות)  ויחד עם אביו פתחו בחצר ביתם  מפעל לעיבוד עורות בשם- kotex.               אמו, אחותו ואחייניתו בת ה- 12 נספו בשואה.סבתא רבתא אדית נולדה בשנת 1914 בכפר ruski krstur   שביוגוסלביה עם שלושת אחיה (פאני, מנחם וטיבור).למשפחתם הייתה חנות שבה אפשר היה למצוא כל דבר, מעין "כלבו" של היום:  מסירים, מוצרי מזון ,בדים ועד  לבגדים, מפות ומצעים, בהם אנו עושים שימוש גם היום.סבתא רבתא  אדית סיפרה שהיא ואחותה היו לבושות תמיד באופן זהה, כמו תאומות.ההורים , שני האחים והאחות נספו בשואה, במחנה  השמדה אושוויץ בשנת 1944 .

סבתא רבתא אדית וסבא רבא משה הכירו לאחר מלחמת העולם השנייה .הם עלו למדינת ישראל באוניה "רדניק" בשנת 1949,ישר למחנה העולים "שער -עליה", שבחיפה. משם עברו ל"מעברת ג'ליל", שם התחתנו בשנת 1950.מ"מעברת ג'ליל" עברו לכפר שמריהו ושם נולדה סבתי לאה,  בשנת 1951, שקרויה על שם שתי סבתותיה: אילונה (מהצד של סבתא רבתא אדית) ולואיזה (מהצד של סבא רבא משה). הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 2-3  שנים ,יושבת בתוך ארגז עץ בקצה החלקה  שליד הבית, בה גידלו בצל ומדמיינת כי אני נוסעת באוטו… שלא היה לנו…"לאחר שסבתא רבתא אדית וסבא רבא משה עברו לבית הקבע הקימו משק חקלאי שכלל גידולי חקלאות ולול תרנגולות שהלך וגדל עם השנים…סבתא לאה, נולדה להורים מבוגרים שעברו את השואה. בת יחידה להוריה. היה לה הרבה זמן איכות עם הוריה , ובשנים הבוגרות שלה עזרה להם הרבה במשק החקלאי. העבודה בלול התרנגולות המטילות היתה גידול האפרוחים, העברה ללול הפרגיות, האבסה ואיסוף הביצים. עבודה מרובה ללא עזרה. לעיתים, ילדי השכנים סייעו וקיבלו על כך דמי כיס. העבודה נמשכה רוב שעות היום ונסתיימה בשעות הלילה, בהן אבי מיין את הביצים, שנאספו על ידי אימי במשך היום.

…עד היום אני שומעת את  צלילו של משקל מיון הביצים. סבתא לאה ממשיכה את המסורת, והלול קיים גם היום"הורי עבדו קשה מאוד בחקלאות. עבודת כפיים  בשדות- תיחוח, חרישה, זריעה וקטיף ירקות. 

בשלב יותר מאוחר רכש אבי במיטב כספו  סוס לבן בשם "ג'וני" ששימש אותו לעבודה בשדות. לסוס הייתה גם עגלה והיא שימשה להסעת  נוסעים ונשיאת כלי החקלאות לשדה וחזרה".זיכרון שחרוט אצל סבתי :"…בשעות  הפנאי, אמי אדית נהגה לאסוף את כל הילדים הקטנים מהשכונה ולהסיע אותנו לים…".שנים מספר לאחר מכן, סבא רבא משה החליף את הסוס שהזדקן ב…טרקטור. סבתי, לאה, נולדה בכפר שמריהו ולמדה בגן הילדים "דבורה" (שהייתה גם הגננת של אימי יונית) מגיל שנתיים. בית הספר היסודי נמצא בצמוד לביתה של סבתי, כך שההליכה לבית הספר הייתה קצרה מאוד. "כל החברים היו רוכבים על האופניים ומרכלים ואני לא השתתפתי. גם את שיעורי הבית לא יכולתי "לשכוח" בבית, כי המורים היו שולחים אותי להביא את המחברת. הקרבה לבית הספר- יש בזה מן החיוב ומן השלילה.."היום, היציאה מתחום בית הספר אסורה בשעות הלימודים ואין ברירה אלא להישאר בתום יום הלימודים להשלמת המשימות בהוראת המורה….זה כבר לא משתלם..בבית הספר סבתי וחבריה לכיתה שיחקו בהפסקות "מחניים", "שמות", "חבל", "גומי", "ג'ולים", "חמור קצר", "חמור ארוך" (היום בבית הספר משחקים "חמור באמצע") ועוד … סבתי וחברי כיתתה היו מאוד מגובשים ונפגשו גם לאחר שעות הלימודים ושיחקו ב: "מחבואים", "תופסת", "דג מלוח ", "המלך אמר", "ים יבשה"… בערבי שישי נערכו מסיבות כיתה, בכל פעם בבית של מישהו אחר, ובמהלכן שיחקו במשחקי חברה כדוגמת: "יש לנו גולם במעגל", "אמת או חובה" ובעיקר נהנו מהחברותא. חברותי ואני לעיתים נפגשות ומשחקות באותם המשחקים, אבל מרבית המשחקים שלנו הם משחקי מחשב וצפייה בטלוויזיה. בכיתה ח' סבתא רבתא אדית לימדה את חבריה של סבתי לאה לרקוד "ריקודים סלוניים", כמו: טוויסט, סמבה, רומבה, טנגו, צ'רלסטון ועוד. סבתא רבתא אדית, הייתה רקדנית מעולה. גם בגיל מאוחר אהבה מאוד לרקוד. סבתא למדה בתיכון "הראשונים"   בהרצליה מכיתה ט'- י"ב במגמה חברתית, מתוגברת בשפה הערבית. סבתא הצטיינה בגדנ"ע ובספורט והשתתפה בתחרויות ארציות באתלטיקה  בין בתי הספר וזכתה במקומות ראשונים."בערבי החורף ליד תנור ההסקה המרכזית היינו  יושבים, כמשפחה מצומצמת ומאזינים לרדיו, קוראים, רוקמים, סורגים… וצופים יחדיו בטלוויזיה, ערוץ ישראלי אחד ויחיד. הערוצים האחרים ששודרו מירדן, לבנון ומצרים  היו "מושלגים". בימי שישי משעה חמש אחר הצהריים שידרו סרט מצרי בשפה הערבית, לו כולם חיכו במשך כל השבוע". הסרטים הללו שודרו במשך שנים רבות. גם אימי יונית זוכרת אותם. בצבא סבתא שירתה בחיל המודיעין. בזכות ידיעת השפה הערבית שירתה בתפקיד של מאזינה לתדרים של שדות התעופה המצריים.  שם הכירה את סבא חיים, אשר שירת בתפקיד של "טכנאי רום" לתרניי -אנטנות, וממשיך בעיסוק זה גם היום. שניהם שרתו באותה היחידה בשנות השרות הסדיר וגם מספר שנים בשרות הקבע. סבא חיים שירת בצבא בתקופת מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. השרות היה מעניין ומאתגר. גם אימי ואבי שירתו באותה היחידה. ב- 23  בנובמבר 1971 סבתא לאה וסבא חיים התחתנו (סבא היה בסוף ה"שירות הסדיר" וסבתא ב"שירות קבע") בבית הכנסת של כפר שמריהו.סבא חיים נולד וגדל בעיר לוד, שהוריו, סבתא רבתא פרומה וסבא רבא יצחק, הגיעו אליה מפולין לאחר השואה. סבא חיים למד בבית הספר היסודי "ממלכתי ב'- ע"ש רמז" בלוד  ובתיכון למד אלקטרוניקה ב"עמל" רמלה. כמו סבתי גם אמי, יונית, נולדה בחודש יוני, בכפר שמריהו. תינוקת חמודה ויפה. הם המשיכו לגור בביתם של סבתא רבתא וסבא רבא עד שביתם, שבנו בשכנות, היה מוכן. סבתא רבתא אדית גידלה את אמי וטיפלה בה לאורך שנים רבות. אמי מאוד אהבה להיות אצלם. סבתא רבתא אדית שיחקה עם אמי שעות רבות.. ובימים הקרים של החורף היו סורגות בגדים לבובות, שותות שוקו חם ונהנות אחת במחיצתה של השנייה. בגיל 17 יצאה אימי עם תנועת הנוער של "האיחוד החקלאי" למשלחת נוער לפולין לביקור במחנות ההשמדה. במוזיאון של מחנה ההשמדה "אושוויץ" מצאה אמי את מזוודתה של סבתא רבתא אדית (weiszedith)… היתה זו סגירת מעגל. לאמא נולדו עוד שתי אחיות: אסנת ואפרת. היום, אסנת נשואה לגיא אשר משרת בחיל הים ויש לי שתי בנות דודות: מאי וגל. לאפרת יש  ארוס ששמו הוא גם גיא.                                                                          

 

 

בהמשך אמי הדריכה בתנועת הצופים בכפר שמריהו, למדה  ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב, התגייסה לצבא ושירתה בחיל המודיעין, באותה היחידה אשר בה שירתו גם הוריה, לאה וחיים. בקורס ממר"ם  הכירה אמי יונית את אבי מאיר והם המשיכו לשרת באותה היחידה, וכמובן… שהתחתנו בגינת ביתם של סבי וסבתי.

גם אני, אופק, דור שלישי, נולדתי בכפר שמריהו…כשהייתי בת שלוש, בקיץ 2005, עברנו לגור בבית שלנו – בתל- מונד ברח' הפרדס 40. אני זוכרת שכולנו אכלנו אבטיחים לכבוד המאורע  ואני…רציתי להישאר בבית הקטן ליד סבתא שלי…כמו אפרת דודתי וסבי חיים, שרוכשים חיבה רבה לסוסים, גם אני ממשיכה את המסורת המשפחתית ורוכבת על סוסים מגיל שמונה ב"חוות ברטמן", בבית יהושע.

 

משוב של סבתא לאה: כשאופק פנתה אלי בתחילת שנת הלימודים ושאלה אם אני מוכנה להשתתף בתכנית  "הקשר הרב דורי", השבתי מיד בחיוב. היא הקשתה ואמרה: "זוהי התחייבות לימי שישי לאורך כל השנה". זה לא הרתיע אותי. שמחתי מאוד והתרגשתי. צללתי לתוך ההיסטוריה שלי עם כל המסמכים והתמונות הישנות של משפחתי הקטנה, אשר שרדה את השואה. המשפחה שלי- שלנו היא הנקמה המתוקה וכמה חבל שהורי לא זכו לחוות חוויה זו. בתי יונית גדלה בביתם של סבתא וסבא שלה בימיה הצעירים, עד שבגיל חמש נולדה אחותה אסנת ואחריה אחותה אפרת. הקשר עם סבתא רבתא אדית היה קשר קרוב מאוד גם בימיה הבוגרים, עד אשר חלתה במחלת האלצהיימר הקשה. תקוותי היא כי עצם פתיחת צוהר אל חלק קטן מההיסטוריה המשפחתית שלה יגרום לאופק להמשיך ולחבר את כל ה"פאזל" הגדול. תודה לך אופק על שאפשרת לי להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי", ולהתרגש בכל יום שישי מחדש. אזכור חוויה זו ככל שאזכור…

 

אני מבקשת להודות לטל המורה והמנחה הנפלאה, מלאת הרגישות, ההומור והאהבה שהרעיפה עלי ועל אופק. משוב של אופק הנכדה: כאשר  טל מורתי  הציגה בפני הכיתה את התכנית, ידעתי תכף שסבתי לאה תרצה להשתתף. מיד היא צללה אל תוך האלבומים  ועלית הגג  ושקעה בזיכרונות ילדות…..למדתי מהתכנית המון על בני משפחתי הקרובים שלא יצא לי להכיר ואשר בזכותם ובזכות מעשיהם אני נמצאת פה היום וגם על סבתי אותה זכיתי להכיר. למדתי על ההיסטוריה של משפחתי ועל כל מה שהקריבו כדי שאני אוכל לחיות היום בישראל. אני רוצה להודות לטל מנהלת הפרויקט, לכל המשתתפים, לי  וכמובן לסבתא שלי שהקריבה מזמנה הפנוי ושבלעדיה לא היה לנו מה לכתוב. אני רוצה להודות לסבא חיים  שהצטרף לביקור בבית התפוצות.

היה לי מאוד כיף ואני אקח את זה איתי להמשך החיים .תודה!!!!