מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי מתחיל בתאריך 25 אוקטובר בשנת 1945 בתל אביב, לאחר ארבעה חודשים ממועד לידתי. אימא שלי, רבקה לבית גלנטר – וינדמן, נפטרה מלוקמיה, מחלה שכיום יש לה מרפא, ואני לא זכיתי להכירה.

עד גיל 15 למדתי וגרתי בתל אביב, למדתי בבית הספר "הקליר", הסמוך לביתי בשדרות קרן קיימת לישראל ומאוחר יותר בבית הספר "אנטוקולסקי", לשם העבירו את כיתות ז'-ח'. לא אהבתי את העיר, הגם שנולדתי בה, ובעקבות ביקור של חברה מקיבוץ גבת בביתנו בתל אביב וסיפורה על הקיבוץ, קיבלתי החלטה לעבור לקיבוץ, ואכן בתום כיתה ח' עברתי לקיבוץ והייתי "ילד חוץ" בקיבוץ. (ילדי החוץ התחנכו עם ילדי המשק וזכו לכינוי "ילדי חוץ" בשל העובדה כי לא נולדו בקיבוץ). בסיום הלימודים בשנת 1964 התגייסתי לצה"ל לחיל השריון והייתי קצין ומפקד פלוגה ואף השתתפתי במלחמת ששת הימים.

בגיל 24 התגייסתי למערכת הביטחון, שב"כ וכך במשך כ – 36 שנים ביליתי בלבנון, בשטחים (יהודה ושומרון) ובישראל ומילאתי תפקיד שתכליתו ומטרתו – שמירה על ביטחון מדינת ישראל.

ביליתי במהלך שירותי בשב"כ כעשר שנים בלבנון ובמהלך התקופה נוצרו קשרי ידידות טובים ביננו לבין לבנונים, כמו כן גם עם ערביי הגדה וערביי ישראל. (הערה: סבא הביא לאלון "חפץ" של גלופה מעוצבת על עץ מצבא לבנון על השירות והסיוע שמדינת ישראל נתנה לתושבי דרום לבנון). במסגרת תפקידי הייתי אחראי על מניעת טרור, הסתה וריגול כנגד מדינת ישראל. לצורך התפקיד למדתי ערבית על בוריה וכיום אני מדבר, קורא, כותב ואפילו שר בערבית.

מגן שקיבלתי בעקבות השירות בלבנון

בתקופה עבודתי בלבנון נולדה שרון, בתי ואימא של אלון. שרון נולדה בבית החולים בעפולה וההודעה הגיעה אלי כשהייתי בלבנון. ההודעה נמסרה בקשר, אז לא היו טלפונים ניידים, ולהלן ההודעה שקבלתי: "כרם 28, מברוק, נולדה לך בת". בלבנון הייתי כעשר שנים והילדים אורי (אח של שרון) ושרון גדלו הרבה בזכות טיפולה של סבתא בהם. אני הייתי מגיע בסופי שבוע ומנסה למלא את החלל של כל השבוע.

בתאריך 4 בנובמבר 1983 התרחש פיצוץ אדיר של מכונית תופת שהתפוצצה בסמוך לשער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בעיר צור (אסון צור השני), וגרמה ל-60 הרוגים, בהם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל, 3 אנשי שב"כ ו-31 עצורים לבנונים. באירוע זה נהרגו חברים שלי. באותה עת הייתי במחנה סמוך ובשל אי מענה של חברים ועמיתים למקצוע בקשר, יצאנו בדהרה לאזור וגילינו על הפיצוץ. הפינוי נמשך כשלושה ימים ללא שינה, ובלילה תחת זרקורים. בפינוי נטלו חלק מאוחר יותר כל כוחות צה"ל ושב"כ. במסגרת הפינוי, הייתי שותף להצלת מספר חברים שאחד מהם שכב תחת גוש בטון כ – 12 שעות וכיום הינו בריא ובידידות חמה איתי. האבדן היה קשה מנשוא כי חברים שאת משפחותיהם וילדיהם הכרתי, נהרגו.

בשנת 1993 היינו אשתי, צביה, ואני ביחד עם אורי ושרון בשליחות בטחונית באוסטרליה. בחזרתנו מילאו הילדים שרון ואורי את חובתם למדינה והלכו לצבא ומאוחר יותר התחתנו: שרון עם אור ואורי עם הגר. בתאריך 25 יולי 2013 נפטרה הגר, אשתו של אורי, כאשר היא מותירה אחריה את הבנות היקרות יתומות מאם: נוגה בת שלוש וזוהר בת שנה.

אכן, "ההיסטריה חוזרת על עצמה" ושוב במשפחתנו ישנן נכדות שתגדלנה ללא אם, ממש כפי שאני גדלתי. האירוע הטראגי הזה החזיר אותי לעבר הרחוק ואת כל שחוויתי מאובדנה של אמי ומכל שהשכלתי להפנים מאז ועד היום. מתוך הניסיון המצטבר ניסינו צביה ואנוכי להנחיל לנכדות ולנכדים, לתת את כל שניתן לתת …. ועוד.

ואכן, הצלחנו לאחד המשפחה ולשמרה כמשפחה חמה, מלוכדת, מתחשבת ואוהבת, ועל כך גאוותנו.

אלון נכדי האהוב, אני כותב לך על אירועים עצובים, לא כדי להעציבך אלא במטרה להכינך לחיים שבהם יש עליות ומורדות, עצבות ושמחות, הצלחה וכישלון – ובכל זאת יש להתעשת, להתחזק, להישיר מבט להתחשל ולהתקדם.

ולהזכירך, "אין האלון מתחשל אלא שמנשבות בו רוחות"

גאה בך עד בלי די – סבא צ'ובי

הזוית האישית

אלון: היה לי ממש כיף שסבא הגיע למפגשים. עניין אותי לשמוע את הסיפורים שלו. במיוחד הסיפור על לבנון ועל זה שהוא היה קב"ט באוסטרליה. נהנתני לעבוד איתו ולהראות לו את בית הספר. אני מרגיש כיום שאני מכיר את סבא יותר טוב וקשור אליו יותר.

סבא משה וינדמן (צ'ובי): זו פעם ראשונה שאני משתתף במשימה שכזו. אלון הוא הנכד הבכור והיחידי מבין שמונה הנכדים והנכדות שלי וטבעי שהסיפורים שסופרו מתאימים לו יותר מאשר לבנות.

התרשמתי והתרגשתי רבות מקבלת הפנים שאורגנה לנו במפגש הראשון ואחריו ומהתרגשותו של אלון שבאה לידי ביטוי בכל צעד, משימה או סיור שערכנו יחדיו. אין ספק כי מפגשים שכאלו פותחים צוהר ואפיק לקשר שלי עם אלון שבשגרה לא היה ניתן לפתחם. העובדה כי אינני הסבא היחידי וכי סביבי ישנם שכמותי מחד, וההתנהגות הייחודית של אלון כלפי כאילו מבקש להספיק למלא אותי בכל המטלות, הרצונות ולהתפאר בם, מאידך, הם ההוכחה להצלחת המפגשים האלה. תודה עמוקה לבית הספר שארגן ודאג לכל. ואסיים בתפילה כי נגיף הקורונה לא יאפיל על המשך המפגשים.