מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1935 ברבת, עיר הבירה במרוקו. למדתי שם בבית ספר ששמו אליאנס והייתי בצופים.

 

-תמונה מתקופת הצופים-

אהבתי מאד את התקופה הזאת, אבל אז התחילו המהומות עם הגרמנים (תקופת השואה) ופרעות עם הערבים. זו הייתה תקופה מאוד לא קלה, היו מלא אזעקות והיינו צריכים ישר אחרי הלימודים להיכנס הביתה. כיבינו את האורות והתחבאנו.

הוריי החליטו לשלוח את כל הילדים שלהם, שבעה ילדים, למקומות שונים בעולם.

אותי הם שלחו לצרפת למשפחה שלנו עם אחותי, ואת שאר אחיי לארצות הברית וקנדה.

הבנתי שאני לא יכולה להישאר עם דודתי בצרפת לכן החלטתי להגר ארצה.

נסעתי באונייה ששמה "גולדן היל" והיה בה מאוד לא נוח. היה מאוד צפוף והיו מלא צרחות של ילדים.

לא היה מה לאכול ולשתות, וההפלגה נמשכה למעלה מ -10 ימים!

לבסוף הגעתי ארצה בשנת 1954, לחיפה, בעליית הנוער.

כאשר הגענו, כינסו את כל הנוער, זרקו אותנו לתא, וריססו אותנו עם די.די.טי – ממש כמו כבשים…

למזלי, מי שהיה אמור לרסס עלי ריחם עלי והעביר אותי בלי לרסס עלי את החומר המגעיל הזה.

אחר כך העלו אותנו באוטו מסע כמו סרדינים, והביאו אותנו לשער העלייה.

 

באותו הרגע שהגעתי לשער העלייה, פגשתי חברה שלמדה איתי בבית ספר בצרפת והיא אמרה לי:

"אוי אוי אוי, כדאי  לך לברוח מפה… האוכל פה מאוד מגעיל, וכל היום אוכלים פה לחם שחור ומרגרינה וריבה.

אין פה מה לאכול, תברחי מפה בהזדמנות הראשונה שאת יכולה".

כעבור כמה חודשים הכרתי את בעלי והתחתנתי איתו. באתי לנס ציונה באותה שנה ועד היום אני גרה בנס ציונה.

בשנה שהגעתי ארצה התחתנתי, וילדתי 4 ילדים.

 

                                                           -תמונה שלי מיום החתונה-

הוריי הגיעו ארצה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת שבעים.

אבי היה מאוד חולה ולא החזיק הרבה זמן, ולאחר שלוש שנים נפטר.

אחרי שנתיים אמי חלתה גם היא ולפני עשר שנים נפטרה.

    

-תמונה של הוריי-

עבדתי תקופה קצרה מאוד בבית אריזה, ובעלי עבד בחברת סולל בונה. ככה התפרנסו ויכולנו להרשות לעצמנו

לגדל 4 ילדים.

כשהילדים גדלו הייתה לי קונדיטוריה ברחובות, הקונדיטוריה החזיקה 6 שנים. לאחר מכן אחיי לא רצו שאני אשאר בישראל לבד ועברתי לארצות הברית.

כל הילדים כבר היו נשואים, הקטנה שלי הייתה בצבא, ועברתי לארצות הברית ל-5 שנים.

איילת (הקטנה) הייתה באה לבקר כל שנה אבל אז היא התחתנה והיא וכל ילדיי לא רצו שאני אעזוב. נולדו לי נכדים ורצו שאני אחזור, אז חזרתי .

לאחר מכן פתחתי חנות של אביזרי אופנה וביגוד בקניותר בנס ציונה.

לאחר שנתיים באה עוד בשורה קשה. בעלי נפטר ונשארתי לבד. היה לי קשה מאוד אבל השלמתי עם העובדה הזאת בצער רב וביגון קודר.

כיום אני אישה מאוד פעילה, אני הולכת כל יום ראשון ושלישי להרצאות, אני לומדת מחשבים כל יום רביעי. כל יום עד שעות הצהריים המאוחרות אני בקאנטרי במגוון רחב מאוד של חוגים וגם בחדר כושר.

כל יום ראשון ורביעי אני מתנדבת בוויצו- ארגון עזר לנזקקים, ושם אני מתנדבת בביגודית.

עד לפני 12 שנה הייתי בלהקה מטעם קריית התרבות בנס ציונה ונהניתי מאוד. יש לי 4 ילדים (אילן הבכור, גאולה, אריאלה ואורנית), 14 נכדים ו-5 נינים.

  

-תמונה שלי ושל מרי בסיום התהליך-

מרי: "נהניתי מאוד לעבוד עם יהונתן, הוא פתח בפני עולמות חדשים של מחשבים שלא הכרתי לפני זה".

יהונתן: "היה לי מאוד כיף לעבוד עם מרי, היא הבינה את כל מה שלימדתי אותה, רשמה הכל  ודאגה לעבוד בבית. אני גאה בה בכך שלמרות שלפעמים היה לה קשה היא שאלה ולבסוף הבינה ויצאו תוצרים מהממים.

תודה רבה רבה ומאוד מאוד חמה לשוהם בן מאיר, מובילת תכנית הקשר הרב דורי שבזכותה הכל קרה והכל עובד. תודה רבה מגיע לך"

ישנו גם קישור לסרטון שערכנו. מומלץ בחום רב לראות אותו: הסרטון