מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לאמא פאני ולאבא מוריץ לבית משפחת גרינברג ב- 14.05.1948, ב-12 בלילה. הוריי לא ידעו מה לרשום כתאריך לידה, 14.05 או 15.05 ולאחר דיון קצר, על פי סיפורם, החליטו על 15.05.1948, מבלי לדעת שבאותו יום דוד בן גוריון יכריז על הקמת מדינת ישראל.

מקור השם גרינברג הוא גרסה יידיש של השם גרונברג. הפירוש המילולי של השם גרונברג בגרמנית הוא "הר ירוק". שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה גרונברג בהסן, גרמניה, שבה התקיימה קהילה יהודית במאה ה-14.

גדלתי בעיירה קטנה, רדאוצי, בצפון – מזרח רומניה באזור המכונה בוקובינה. אבא שלי היה נגר ואימא עקרת בית. יש לי אחות גדולה שמתגוררת כיום בגרמניה. בעיירה הייתה אוכלוסייה גדולה יחסית של יהודים שחזרו ממחנות ריכוז, ומטרנסניטריה שאליה גורשו ע"י ממשלת רומניה הפרו- נצית. מתוך 140-150 אלף יהודים שחיו בבוקובינה לפני המלחמה חזרו בערך 15 אלף. ברדאוצי היו באותה תקופה כ 2000 -2500 יהודים.

היו מספר בתי כנסת ותלמוד תורה שבו הבנים היהודים הלכו ללמוד ב"חדר" כולל אותי. ובגיל 13 עליתי לתורה. בתחילת השלטון הקומוניסטי איפשר השלטון חופש פולחן יחסי.

אני זוכר ששרו לי בילדותי את השיר הזה:

עד כיתה ו', בכיתה שלי מתוך 35 תלמידים, 26 היו יהודים. בקיץ של 1961 השלטון הקומוניסטי אפשר עלייתם של מספר גדול של יהודים וכאשר התחילה שנת הלימודים בספטמבר, הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה. בכיתה המקבילה נשארו עוד שתי בנות. אחת מהן, דבורה היא אישתי והסבתא של תומר.

בית הכסת הגדול נבנה בשנת 1830

הכרתי את דבורה שהייתה ידועה בכינויה דורי, כשהיינו בכיתה י'. החברות החלה מכך שלמדנו מתמטיקה ביחד. אחרי שלמדנו למתמטיקה המשכנו לשיחות ארוכות אל תוך הלילה על נושאים ברומו של עולם והפכנו לזוג. המשכנו הלאה גם לאוניברסיטה שבעיר יאסי שברומניה. אני למדתי בפקולטה לחשמל ודבורה בפקולטה למתמטיקה ובהמשך דבורה עבדה כמורה למתמטיקה במשך 35 שנה.

בין השנים 1967 – 1972 כשהיינו סטודנטים, היו לנו הרבה חברים, בילינו הרבה יחד רחוק מהמשפחות שלנו. היינו חוזרים הביתה רק פעם בחצי שנה ובחופש הגדול (נסיעה ארוכה ברכבת).

גרתי במעונות הסטודנטים ודבורה בדירה שכורה. בזמנו הייתי מעשן כבד ובאחד הימים חליתי בהרעלת ניקוטין ולא יכולתי לאכול. דבורה באה לבקר אותי ולא היה לה ידע בבישול אך ניסתה להכין לי אטריות מבושלות רק שבפועל יצא גוש אחד של אטריות שלא היה ראוי למאכל אדם (העיקר הכוונה..).

בזמן המשטר הקומוניסטי, שיבוץ לעבודה היה נקבע בהתאם לציונים באוניברסיטה. בשנת 1971, כדי שדבורה ואני נוכל לקבל מקומות עבודה באותה עיר, היינו צריכים להתחתן וכך עשינו למרות שהיינו מאוד צעירים. החתונה התקיימה בבית הכנסת הגדול שברדאוצי שנפתח לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה לרגל החתונה שלנו.

עם סיום הלימודים קיבלנו שיבוץ לעבודה בעיירה בשם פייטרה ניאמץ (Piatra Neamtz). אני עבדתי כמהנדס חשמל במפעל לסיבים סינטטיים ודבורה כמורה למתמטיקה.

שכרנו חדר בדירה של אישה נחמדה שגם לימדה את דבורה לבשל אוכל רומני מסורתי (מרק צ'ורבה, כרוב ממולא, ממליגה, תבשילי שעועית) וגרנו אצלה במשך שנה. בנובמבר 1972 קיבלתי צו גיוס לצבא רומניה ושירתתי במשך חצי שנה בעיר רחוקה מאוד בשם Targu Mures ובמשך כל השירות קיבלתי חופש אחד בלבד למשך 24 שעות.

באותה תקופה כבר היינו בהריון וב- 1.7.1973 נולדה לנו ילדה והיא רינה – אמא של תומר.

כשהשתחררתי מהצבא קנינו דירה בבניין חדש ב- Piatra Neamtz, ההורים של דבורה הגיעו וגרו איתנו ומצאנו חברים יהודים שעבדו יחד איתי במפעל. זו הייתה תקופה נהדרת בחיינו, בילינו הרבה וקיבלנו הרבה עזרה עם רינה.

דבורה, שעבדה באותה תקופה כמורה בכפר ליד העיר, רצתה לעבור לעבוד בעיר, אבל כדי להתקבל כמורה בבית ספר בעיר צריך היה קשרים ולא היו לנו. באותו זמן במפעל בו עבדתי התפנה מקום במחלקת המחשבים. פניתי למהנדס הראשי וביקשתי ממנו שיתן לה הזדמנות להבחן לתפקיד. הוא הסכים לבקשתי, היא עברה את המבחנים, אבל לא התקבלה לעבודה וכששאלתי אותו מדוע, הוא ענה: "אתם בכל מקרה תעזבו ותעלו לישראל". בדיעבד זו הייתה אחת הסיבות לכך שעלינו לארץ בשנת 1976.

גבעת חלפון שלי

בשנת 1982, בהיותי בשרות מילואים בלבנון, הוצבתי כחובש במוצב "פרשה" במעבר בין הרי השוף בשליטה לבנונית לבין דרום לבנון שהיתה בשליטה ישראלית. לאחר דרך קשה וארוכה ברכב ספארי הגעתי למוצב ומצאתי חבורה של חיילי גולני, עייפים מהפעילות ובגלל שקרון המטבח היה מזוהם אכלו בחטף מה שמצאו. הייתי צריך להשתלב בצוות השמירות וניסיתי למצוא דרך להתחמק מהתורנויות בדרך דיפלומטית. למרות שחשבתי שאני לא יודע לבשל הצעתי לחיילים להיות אחראי על המטבח ולשמור רק משמרת ראשונה בערב. ממפקד המוצב קיבלתי אישור לכך וגם הוקצה לי חייל שיעזור לי בניקוי המטבח. לאחר ניקוי המטבח, אחד המילואימניקים שעמד להשתחרר לימד אותי לעשות שקשוקה אמיתית. החיילים התענגו על כל ביס. כמות הפרודוקטים שהגיעה בהספקה היתה עצומה. התחלתי להכין מרקים, שניצלים, תבשילים שונים וכן הלאה. יחידת השב"כ שהיתה במשימת בדיקת העוברים בגבול הצטרפה אלינו לארוחות. יחידה זו הביאה איתה גם מרכיבי מזון "אזרחיים" ופתחנו בחצר המוצב שלוש שולחנות שהיו מלאים לחלוטין בכל ארוחת צהריים. בשלב מסויים קיבלתי חופש לצאת הביתה והכנתי את השקשוקה גם בבית. ביתי הבכורה רינה, אמא של תומר, שהייתה בת 9 ולא אכלה כמעט כלום, התיישבה ליד צלחת של שקשוקה וחיסלה אותה יחד עם 4 פרוסות חלה גדולות. רינה אומרת שהיא זוכרת עד היום את ההלם שנשקף מהמבט שלנו כשהסתכלנו עליה אוכלת.

הקשר הישראלי שלי- בית קבע בישראל

כשהייתי ילד בן 14 בערך קיבלתי ספר במחתרת (אסור היה לקרוא את הספר במדינה קומוניסטית) שם הספר היה אקסודוס (יציאת מצריים) הסופר בשם לאון אוריס השווה את יציאת יהודי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ליציאת מצריים. קראתי את הספר בעיון רב והתפלאתי איך אנשים הצליחו לשרוד את זוועות מלחמת העולם השנייה. עקב מגבלות ההגירה לישראל של המנדט הבריטי ששלטו בישראל, מספר רב של פליטים הוחזקו במחנות בקפריסין בהמתנה לאישור עלייה. גיבור הספר אריה בן כנען פעיל בשירות הביטחון ובהגנה עסק בהעברת הפליטים במחתרת. גיבור הספר, צבר חסון קיבוצניק השפיע מאוד על דימוי החוויה הישראלית. התרגשתי מאוד להגיע לארץ ישראל ולבנות את ביתי פה בארץ שלנו.

בתמונה בניתי לנכדיי בית עץ המבטא את הקשר לארץ ולאדמה- כאן ביתנו!

על בית העץ:

בניתי אותו בקיץ 2007 בגינה של הבת שלי, רינה. הבית בנוי על עמודים ומשמש להנאה לנכדים. אבא שלי היה נגר ורציתי להנציח בצורה מקורית את עבודתו וגם להשאיר זיכרון נחמד לנכדים.

זיכרון מלחמת ששת הימים: כרטיסי ברכה

כאשר פרצה המלחמה והחדשות בגוש הקומוניסטי היו מגמתיות ונגד מדינת ישראל, הייתי סטודנט לאלקטרוניקה בבוקרשט. בקולג' שמחו על כך שהולכים לגמור עם מדינת ישראל ונשיא מצריים הכריז שהולכים לדחוף אותנו לים ולחסל את מדינת הציונים. לאחר שישראל נצחה תוך 6 ימים את צבאות מצרים ירדן וסוריה, התחילו להסתכל על היהודים בהערכה ובכבוד.

הסתובבתי מלא בגאווה כאילו אני ניצחתי במלחמה. רוב המדינות נתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל חוץ מרומניה. התחילו להגיע כרטיסי ברכה לחגים עם תמונות של חיילים ומצעד יום העצמאות. הייתי מאוד גאה ושמרתי על כרטיסי הברכה. עוד סיבה לרצון שלי לעלות.

הזוית האישית

תומר קירשנבאום: בקשר הרב דורי הייתה לי חוויה מדהימה ובלתי נשכחת למדתי הרבה מאוד על המשפחה. לדוגמא: שבשכונה של סבא שלי לא היו כל כך הרבה יהודים ואחרי השואה נשארו ממש מעט יהודים, גם למדתי שהוא קרא בילדותו ספר בשם אקסודוס והספר גרם לו לרצות לעלות לישראל. הייתי ממש רוצה להיות בפרויקט הזה שוב.