מאגר סיפורי מורשת

שמי ומקום הולדתי

שמי סימה אלקבץ. שם משפחתי מימי נעורי הוא ויצמן, ממשפחות מגורשי ספרד.

אני הבכורה להורַי, סָעְדָה ויָמִין ז"ל. אחרי נולדו עוד 7 אחים ואחות, לפיכך היינו 11 נפשות במשפחה, הורים ו7 בנים ו2 בנות.

השם "סימה", ניתן לי על שום שנולדתי ביום "שמחת תורה", זה היה ביום שבת, כ"ב תשרי התשי"ג, 3 אוקטובר 1942. היות והייתי הבכורה להורָי, וזה היה ביום שמיני עצרת ושמחת-תורה, אז העניקו לי הורי את השם סימה-שמחה, לזכור את היום המיוחד הזה.

נולדתי בעיר "קזבלנקה" שבמרוקו ("קזבלנקה" מספרדית – הבית הלבן), זו העיר הגדולה ביותר במרוקו, ומרכז העסקים והפיננסים של המדינה. העיר מונה כיום יותר מ-7 מיליון תושבים. מדינת מרוקו שהיא מדינה מוסלמית, שוכנת בקצה הצפון מערבי של אפריקה (על כן שמה הערבי הוא: "מגרב אל-אקצה"-קצה המערב). בחופה הצפוני, נמצא הים התיכון. בחופיה המערביים, גובלת באוקיאנוס האטלאנטי, לדרומה, מדבר הסהרה ולמזרחה, מדינת אלג'יריה.

בתינו הראשון וסביבתו

נולדתי באמצע תקופת "מלחמת העולם השנייה", מלחמה שלא פסחה על אף מדינה בעולם. אף במקום הולדתי, הורגשה המלחמה, זאת ידעתי מאוחר יותר, כאשר התבגרתי. היהודים בתקופה הזו, נאלצו להצטופף בשכונות מיוחדות שנקראו "הַמֶלָאח", מעין "גיטו" בשפה הערבית-יהודית המרוקאית. "המלאח" כלל רחוב ראשי שממנו הסתעפו סימטאות לימין ולשמאל. אחת הסימטאות האלה היה רחוב שקראו לו "בוטוויל" (הארוך), על שום אורכו היחסי של הרחוב.

כאן שכן בית העלמין היהודי הראשון והישן של קזבלנקה. השלטונות הסבירו את אילוצם של היהודים למגורים בגיטו המיוחד הזה, כ"צורך להגן עליהם מפני התקפות של פורעים מוסלמים". אולם המטרה האמיתית הייתה לקיים את מצוות האיסלאם להשפיל את "הכופרים", למשל, היהודים. אף הורי שהיו עדיין זוג צעיר אחר נישואיהם, נאלצו להצטופף ולהסתפק בשכירת חדר וחצי ברחוב הצר וארוך הזה, ללא שירותים צמודים וללא מים זורמים, למרות הצפיפות, ההורים עשו מאמצים להיטיב עמנו בכל צרכינו, שמרו על היגיינה ועל טיפוח הניקיון והגוף. מי שבאה לעזרתנו, הייתה המשרתת הערביה שהעסיקו הורי, שגם דאגה לכביסה היום-יומית, הובלת המים מ"העיין" (ברז גדול בדומה לברזי הכבאים שבימינו, וסיפק מים לכל השכונה) ועזרה בבישול ובניקיון הבית. בבית זה אני נולדתי, וכן עוד שני אחים, אלי וחיים, ואז נולדה גם האחות דינה. מעל דירתנו, גרו זוג ערבים-מוסלמים, שהיו גם בעלי הבית, ולהם שולמו דמי השכירות.

תעסוקת הפנאי שלנו הילדים

היחסים בין הורי לבעלי הבית, היו יחסים ידידותיים. מזה יצא שהרשו לנו, אנו הילדים, לבלות על הפרודסט, זאת המדרגה העליונה והרחבה במבואה לבית, שהובילה לדירה התחתונה, שם ערכנו את משחקי-הילדות שלנו. היו משחקים משותפים לבנות ובנים, והיו כאלה רק לבנות לחוד או לבנים לחוד, למשל, במשחקי "מחבואים" או "תופסת", כולם השתתפו, ועשינו זאת במעבר בין חדר המדרגות והשירותים ששררה בו אפלה, והתאים לנו למסתור. אנו הבנות העדפנו משחקים שקטים יותר, כמו חסימת פתח הבית בסדינים, ומשחקות "חתן וכלה" מבובות שאמא הייתה תופרת לנו מכל מיני סמרטוטים או משאריות של בדים. אם נאלצנו לשהות בתוך הדירה, היינו עוסקות במעט סריגה במסרגות או באריגת "ריקמה" מחוטי זהב על בדי תחרה שונים.

כאשר ההורים הירשו לנו לצאת לרחוב, היינו מציירות על המדרכה 8 ריבועים של משחק ה"קלאס", ומקפצות ברגל אחת בין הריבועים המצויירים על הארץ. משחק נוסף היה "הקפצת חבל", היינו מותחות חבל המוחזק בשני קצותיו על ידי שתי ילדות המסובבות אותו מעלה מטה, ואנו מקפצות לתוכו תוך שירה צרפתית מתאימה, וכל ילדה שהחבל נתקל לה בין הרגליים, מפסידה את תורה. הבנים הרבו לשחק "תופסת", "ג'ולות", "מחבואים", "סביבונים" (קראו לזה "טרומבייא"). משחק מיוחד היה  "טירו", כפיס של עץ שמניחים על הארץ, ובמחבט עץ, מקפיצים אותו מהארץ ומעיפים למקסימום מרחק, ומודדים בצעד לצד אגודל את המרחק, וכל המצליח להעיף את כפיס העץ  למרחק הרב ביותר, הוא המנצח. בעיקר אהבו לשחק כדורגל,  "הכדור" בו שיחקו היה עשוי מגרב שיצאה משימוש, והיו ממלאים אותה בסמרטוטים, מגלגלים אותה לכדי כדור, זה היה "הכדור" בו שחקו כדורגל. כך נמשכו חיינו, ולצערי, לא לאורך זמן.

המעבר לביתנו החדש

עם תום מלחמת העולם השנייה, התיר הפרוטקטוראט (החסות) הצרפתי ליהודים בעלי היכולת הפיננסית והרוצים בכך, לעבור לגור ברובעים הצרפתיים של העיר, לזה ציפו הורי, להסתלק מהרובע בו גרנו, ושחיו בו מוסלמים רבים, ולא פעם היו מתנכלים ליהודים, אנו לא חווינו זאת על בשרנו. לא אחת קרה שהיו נעלמות ילדות או בנות יהודיות, ואם היו עולים על עכבותיהן, המוסלמים היו מכריזים שהן "התאסלמו מרצונן". דבר זה לא נעלם מעיני הורי, והדאגה לנו הבנות הייתה אחד הַזָרָּזִים שאילצו את המשפחה למהר ולנצל את ההכרזה על אפשרות המגורים ברובע הצרפתי של העיר. סיבה נוספת הייתה שאימי הייתה כבר בהיריון עם הילד החמישי למשפחה, ונדרש דחוף מקום מגורים ראוי שבו יגדלו הילדים בהרווחה.

אבא שהיה בעל מוסך למכונאות רכב, מן הגדולים בקזבלנקה, היה גם סוכן של חברות המכוניות "פג'ו" ו"סיטרואן", והעסיק ערבים רבים. לאור תפקידו, היה נוסע לעתים תכופות לצרפת לצורכי השתלמויות בחידושים השונים, ובשובו, היה מעניק סיגריות ותשורות שונות לסוכני הבולשת והמשטרה המקומית, כך רכש את ידידותם והערכתם אליו, ואף שמרו עליו לבל יתנכלו לו כל מיני גורמים עויינים.

מצבנו הכלכלי שהיה מבוסס מאוד, ואפילו מצויין, אִפשר לנו להיות בין הראשונים לעקור מן "המלאח", ולקנות דירה מרווחת מאוד באזור הכי יוקרתי של קזבלנקה, הוא רובע "אָנְפָא", בשדרה המרכזית של העיר הנקראת: .Boulevard d'Anfa  המגורים בדירה החדשה בעלת הסלון הגדול והמרווח, חדר האוכל המיוחד, חדרי השינה, השירותים הצמודים, המקלחות, המים הזורמים, המקררים, הגז ובכלל כל האיבזור המתקדם שהובא מצרפת, הקלו על חיינו, ובמיוחד על אמא, שנעזרה כל הזמן במשרתת הצמודה, והביאה לנו ולעולם, עוד חמישה אחים, את דוד, אברהם, שלמה, יצחק וגד. לאור המשפחה המבורכת, נותרה אמא עקרת בית שהמשיכה לטפל בנו בדרך מופתית ובאהבה רבה. גם אני, כבת הבכורה, נרתמתי לעזור בגידול אחַי ואחותי, כי הרגשתי חובה לשאת מעט בנטל של לפחות הליווי בלימודים, ואכן, תודה לאל הצלחנו בזאת.

ברובע המגורים החדש, לא היו בתחילה מוסדות יהודיים כגון בתי כנסת ובתי ספר. אולם, אט אט, משנקלטו עוד משפחות יהודיות ברובע, נחנך בית הכנסת הראשון שנקבע בקומה הראשונה של ביתנו, כאשר אבא מלווה אותו בכל הצרכים החיוניים לתפעולו. במהלך הזמן, התפתחה השכונה כשכונה יהודית מתקדמת, ונפתחו בה בתי כנסת ובתי ספר יהודיים וכן חנויות לממכר סחורות יהודיות כשרות. כשאר יהודי מרוקו, משפחתנו הייתה ונשארה משפחה ציונית-מסורתית-דתית, שכל הזמן "ישבה על מזוודות" בציפיה לעלות לארץ אבותינו, ארץ-ישראל, ואף הגשימה זאת עם עזיבת הגלות והעליה לארץ-ישראל, לאחר הקמת מדינת ישראל.

הלימודים

במרוקו, אמנם היה השלטון תחת ידיו של הסולטאן המוסלמי, אולם בתקופת המעבר לביתנו החדש, שלט עדיין הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו, במקביל לשלטון הסולטאן, לפיכך, הורי רשמו אותי ללימודים בחטיבה הראשונה שעד כיתה ו', בבית הספר הצרפתי היוקרתי לבנות, בשם Ecole Semach, הקרוב לביתנו, ולא ב"אליאנס". הלימודים התנהלו בצרפתית ובערבית, ומעט באנגלית, כאשר הדגש היה על הצרפתית. זו הייתה התרבות שרכשנו, תרבות צרפתית עם כל הנלווים אליה, ובכלל זה, הספרות והשפה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הצרפתיים, ורק בסופי השבוע, היינו לומדות עברית ושירי ארץ-ישראל בבית הכנסת, או במועדון היהודי.

יום הלימודים היה מפוצל, תחילת הלימודים הייתה מ-8 בבוקר עד 12.30, ואז הייתה הפסקת צהריים, הולכים הביתה לאכול, ושבים להמשך הלימודים בשעה 2 עד שעה 5 אחה"צ. הילדים העניים היו הולכים לאכול בקנטינה (La Cantine) של הקהילה היהודית. גם כאן האוכל היה האוכל הביתי שבישלו הנשים היהודיות מתוך הקהילה.

אם ילד הפריע בכיתה, ואפילו בדיבור חלש, היה נקרא אל שולחן המורה, ובפני כל הכיתה, היה נדרש להציג את אצבעות ידיו כשהן מקווצות כלפי מעלה, עליהן היה המורה מרביץ לו עם סרגל מרובע, זה היה מאוד מאוד מכאיב. שיטת הענשה אחרת הייתה העמדת התלמיד בפינת הכיתה כשידיו על הראש, זה מאוד מעייף, על כן התלמידים נזהרו שלא לחזור על אותה עברה, זה היה למען יראו ויראו. פעם בשבוע היו בודקים לנו את שערות הראש מפני כינים, את הציפורניים אם גזורות ואת הניקיון הכללי של הגוף והבגדים, שהיו אחידים לכל התלמידים. היו אלה מעין חלוקים קצרים בעלי כפתורים לאורכם, וחס וחלילה שלא יחסר בהם כפתור, במקרה של ממצא כלשהו, התלמיד היה נשלח הביתה, עד תיקון הממצא.

עם תום כתה ו', עברנו לחטיבת הביניים והעליונה, ב-Cours Complementaires, בה למדנו בנות ובנים ביחד, אולם בהפסקות ולמשחקים, הייתה הפרדה בין הבנות לבנים, בעיקר בשיעורי הספורט. המורים בבית הספר, היו מן המעלה הראשונה. עצם נוכחותם שהקרינה סמכות, שררה משמעת קשה ומוחלטת בכיתות.

ההורים לא הרשו לנו, אנו הבנות, לצאת לפעילות בתנועות הנוער מהחשש של ההתנכלויות לבנות היהודיות מקרב המוסלמים. יותר מזה, גם הבנים לא הורשו לצאת לבילוי אחר השעה 7 בערב, כי תמיד היה מוכרז על עוצר (Couvre Feux) עד שעות הבוקר.

בסוף כל שנת לימודים, היינו מסתדרים לתמונת מחזור, והייתה נערכת מסיבת סיום בנוכחות ההורים, אז היינו מעלים הצגות או מופעי שירה בפני ההנהלה וההורים, והיו מחולקות תעודות הצטיינות וספרים כהערכה למאמצים שהושקעו בלימודים.

עם סיום לימודי התיכוניים ה-Cours Complementaire וקבלת תעודת הבגרות היוקרתית, זכיתי מייד במשרה חשובה במשרד הבטוח הלאומי המרוקני. במשרד עבדו לצידי פקידות ופקידים צרפתיים וערביים. לאור תעודות ההערכה שקיבלתי מהממונים עלי, אני חושבת שהייתי עובדת טובה.

העליה לארץ

למרות המשרה הטובה בה הועסקתי, התחלתי להרגיש קצת אי נוחות בין הפקידות והפקידים המוסלמים, בעיקר בימים בהם היו מתפרסמות ידיעות על עימותים בין יהודים לערבים בישראל, או אז הייתה גוברת הטינה כלפינו היהודים. זו גם הייתה התקופה בה התעצמה הפעילות הציונית במרוקו, והתפשטו השמועות על עזיבת יהודים לטובת ארץ-ישראל, זה היה למורת רוחם של התושבים המוסלמים. עם זאת, אבא המשיך כדרכו לנהל את המוסך שאף התרחב, וכלל לא עלה בדעתו שהגיע הרגע להשאיר מאחוריו את הכל, ולעלות לארץ. אולם הגורל רצה אחרת.

אחי, אלי, הגדול מבין אחי, הערים עלינו והצטרף למחתרת הציונית שקראו "המסגרת", מבלי שאף אחד בבית ידע על כך. השמועות התחילו להגיע להורי מכל מיני משפחות שעמדו לעלות לארץ, ובאו לומר תודה על טיפולו של אלי ועזרתו בעלייתם. הפירסום התחיל להדאיג את הורי, כי פעילות ציונית נאסרה במרוקו, וברור היה שכל מי שנתפס בפעילות הציונית, היה נשפט לתקופות מאסר ממושכות, ואף משלם קנסות כבדים למדינה. לא ארכו הימים, וההורים התחילו לחשוב ביתר רצינות על העליה. ההחלטה הסופית נפלה לאחר שכל המשפחה של אמי עלו לארץ, ובכללם, גם הוריה.

תחילה החליטו הורי לשלוח לארץ-ישראל ארבעה מאחי מתוך המשפחה, היו אלה חיים, דינה, דוד ואברהם. מחשש לגילוי מטרת יציאתם של אחי כצורך העליה לארץ-ישראל, פרסמו הורי כי הם נשלחו לקייטנה בשוויץ. הברחת הילדים הייתה בתיאום עם המחתרת הציונית, אולם הורי שילמו עבור הוצאות הטיסה והשהות בקייטנה. ואומנם הם הגיעו לקייטנה, אולם שהותם בה הייתה קצרה, ומיד הוטסו לארץ, באותו כסף שממנו הורי. עם הגיעם לארץ, התקבלו על ידי משפחתה של סבתי מצד אמי שהתיישבה בגליל העליון, במושב "ספסופה" שליד "מושב מירון", משם נשלחו למוסדות חינוך שונים.

אלי, שהיה כאמור פעיל במחתרת, הרגיש שהקרקע מתחילה לבעור מתחת רגליו, ובאחד הלילות הודיע לנו במפתיע שהוא נאלץ לברוח מייד מקזבלנקה, ולעלות לארץ. בבית נותרנו ההורים, אני ושלושת אחי הקטנים. על מנת שהשלטונות והלקוחות של אבא לא ירגישו ברצונו לעלות לארץ-ישראל, לא הודיע על העמדת הבית והמוסך למכירה, והעביר אותם לטיפולו של אחיו הצעיר שנותר במרוקו. אחר שאבא אסף די כסף צרפתי, פירק את מכונית הפג'ו המסחרית החדשה שקנה, והטמין  בה את הכסף. בינתיים הוא פירסם בין לקוחותיו ומכריו על "הזמנתו" לצרפת לכנס סוכני המכוניות הצרפתיות, ובאחד הלילות, אספנו מספר מזוודות, העמסנו על האוטו, הגענו לנמל בקזבלנקה, משם הפלגנו לצרפת, בעוד האוטו נמצא עמנו באוניה. בצרפת שהינו כחודשיים במחנה מעבר שקראו לו Camp d'Arenas. השהות הארוכה הייתה מהסיבה של תור הממתינים לעליה. משהגיע תורנו, הוטסנו לישראל.

החיים בארץ

אחר רדתנו מן המטוס, הובילו אותנו ל"צור שלום" שליד חיפה, ושוכנו באחד הצריפים. ההורים של אמי ומשפחתה, הגיעו מ"מושב ספסופה", ואירחו אותנו אצלם לתקופה קצרה, בעוד הצריף ב"צור שלום" נותר ריק. אבא שאינו יודע בטלה מה היא, שכר מבנה ב"מושב מירון" שליד "מושב ספסופה", ופתח בו מיד מוסך לתיקוני מכוניות. משפחת הורי אמי שרצו שהורי יגורו לידם, דאגו שהורי יעברו להתגורר בסביבתם, ואכן הסוכנות היהודית סיפקה לנו דירה קטנה בצפת, במקום הצריף שב"צור שלום". הדירה שבצפת לא יכלה להכיל את 11 הנפשות, כי בינתיים, כל אחי התקבצו מחדש בצל המשפחה.

המוסך הקטן שפתח אבא ב"מירון", לא הספיק לפרנס את המשפחה המורחבת. גם הנסיעות היום-יומיות ממקום המגורים בצפת ל"מירון", לא היו לרוחו. כאן בא לעזרה הכסף הצרפתי שהביא עמו ממרוקו. הדודים כיוונו אותו למפרץ חיפה, בו קנה חלקת קרקע, ומייד בנה עליה מוסך גדול, וקרא אותו "מוסך מירון" על שם המושב בו הקים את המוסך הראשון, בו מקום מנוחתו של ר' שמעון בר-יוחאי. מכאן אבא היה נוסע יום יום מצפת למוסך שבמפרץ חיפה, ובחזרה, בדאגה לפרנסת המשפחה, ואמא המשיכה לטפל ולטפח את הקן המשפחתי, למרות מצוקת צפיפות הדיור.

הנישואין שלי בצפת

אחר שנקלטנו בצפת, התחלתי לעבוד במתפרה של משרד הביטחון. באחת המסיבות שנערכה באחד המלונות בצפת, הכרתי את בעלי לעתיד, את אמנון. אמנון היה קיבוצניק שזה אך עזב את הקיבוץ, והתחיל לעבוד בסניף המקומי של בנק דיסקונט. מהיכרות זו שנמשכה 6 חודשים, נישאנו, וקבענו את משכננו בצפת. שבועיים אחר נישואינו, הורי קנו בית בקריית-חיים שבמפרץ חיפה, ועברו לגור שם, יחד עם יתר אחי ואחותי. עזיבת הורי את צפת, העציבה אותי מאוד, כי במשך 20 השנים של חיי, מעולם לא נפרדנו. אבל הנחמה שבנישואי העניקה לי את הכוח להתגבר על הפרידה.

משפחתי החדשה

בצפת זכינו, אני ובעלי אמנון, ללדת ארבעה בנים, את אברהם, שמעון, איתן-רפאל וירון. אלה היו שנות ה-60 של המאה ה-20. המצוקה הכלכלית איימה לפגוע בנו. באין פריג'ידר, קנינו מקרר שצרך קרח. ויום יום, היינו יורדים ברגל 4 קומות על מנת לקנות 1/3 בלוק קרח ממוכר הקרח שהיה עובר עם העגלה. כל תקופת ההריונות, הייתי צועדת רגלי מהעיר הדרומית שבצפת, אל השווקים שבעיר העליונה, על מנת לחסוך את מעט הכסף למען הילדים. לא הייתה ברשותנו מכונת כביסה, זה היה דבר יקר לרכישה. את הכביסה הייתי מכבסת ביד, בעיקר החיתולים הרבים שהיו מצטברים מהר. בתקופה זו טרם באו לעולם הטיטולים החד-פעמיים, ולזירוז יבוש החיתולים, אחר הכביסה, הייתי תולה אותם מעל תנור הנפט שחימם את הבית. החורפים של צפת ידועים בקור המקפיא של שלגים היורדים בעיר. החימום היחידי שהיה בידינו לספק לדירה, היה בתנור נפט מסוג "פיירסייד". גם את הנפט לתנור, היינו קונים מעגלת הנפט המיוחדת שהייתה עוברת ברחוב תוך צלצול פעמון הנוכחות.

כך חסכנו פרוטה לפרוטה, בשיתוף פעולה ביני לבין בעלי. כעבור זמן, במאמצים של בעלי ואנוכי, תודה לאל, התחלנו לעלות על דרך המלך, עד שהתייצבנו מבחינה כלכלית. תמיד ידענו שהעתיד יאיר לנו פנים. ואמנם, עם כל אחד מהילדים שנולדו, הגיעה ברכה למשפחתנו. אני הייתי מטופלת בילדים, ובעלי התקדם יפה בעבודתו לדרגת סגן מנהל הבנק. לאחר קבלת המינוי של סגן המנהל, בעלי קיבל תפקיד חדש בחיפה, ועברנו לגור בקריית-חיים ליד ההורים שלי.

בקריית-חיים זכינו סוף סוף ללידת בת, "משנה מקום, משנה מזל", כאן נולדה לנו בתנו, לימור-רמו, ועמה באה עוד ברכה, עם הבשורה שבעלי קיבל מינוי של מנהל בבנק. במצב זה הרשנו לעצמנו לקנות בית ישן בקרית-חיים, להרוס אותו ולבנות בית חדש במקומו.

המעבר לעפולה

כאשר הוצעה לבעלי משרת מנהל הבנק בעפולה, בתנאים שאי אפשר היה לסרב להם, עברה כל משפחתנו לעפולה. הילדים כבר גדלו, וכאן יכולתי להתפנות ולפתוח עסק של וילונות. בד בבד, עם תעודת הבגרות הצרפתית שלי ממרוקו, נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, וסיימתי תואר ראשון בשפה וספרות צרפתית, והיסטריה של עם-ישראל.

הילדים שלנו שגדלו לתפארת המשפחה, בלי עין-הרע, כולם שירתו בצה"ל, והיום כולם נשואים, ותודה לאל, גם הביאו לנו נכדים ונכדות, ואף נינה אחת, שזיכתה את האבא שלי ז"ל כחימשית (דור חמישי למשפחה). הבנים, כולם כלכלנים ובעלי תעודות אקדמיות, בחלקם אף היו מרצים באוניברסיטה, אחד שימש כראש עירית-עפולה, אחד דוקטור לכלכלה ומנהל עסקים, אחד קבלן בניין ואחד בעל חברה לניהול פיננסי, והבת, עורכת דין.

בשנת 2015, ערכנו אמנון ואנוכי, "טיול שורשים" למרוקו, יחד עם הבנים שלנו (הבת הייתה בהריון, ולקראת לידה, לכן לא נמנעה מהמסע הארוך). לטיול זה, הצטרפו אלינו כמה אחיינים ואחייניות של בעלי אמנון. אמנון שנולד במרוקו, ובמסגרת לימודיו, חוקר את ההיסטוריה היהודית שלה, ואף ערך בה ביקורים רבים, הדריך אותנו במשך שבועיים. במהלך הסיור, התוודעו ילדינו והאחיינים, למקומות הלידה שלי ושל אמנון, לבתים בהם גרנו, לבתי הספר בהם למדנו, וכמובן לנופי-הילדות ולדרך החיים בה גדלנו.

הזוית האישית

סימה אלקבץ: היום בעלי ואני "אזרחים ותיקים" (פנסיונרים), רווים נחת מהילדים, מהנכדות והנכדים (כן ירבו), וכמובן מהנינה החדשה שבע"ה, תביא בעקבותיה עוד נינות ונינים, ואולי גם חימשים. לעת עתה, אני ממשיכה בהתנדבותי כמורה בבית הספר "אוהל מאיר",בעמותת ידיד לחינוך, יום בשבוע, זו השנה ה-15, ובע"ה, לעוד שנים רבות.