מאגר סיפורי מורשת

אבי אלכסנדר עבד בהנדסת מטוסים ואימי חיה חוה עסקה במזכירות בכירה. סבי וסבתי מצד אימי הם: הינדה ובנימין קלינברג , הם גרו בקנדה ואליהם הייתי מאוד קשורה. סבי, בנימין הגיע לקנדה מפולין כדי לחפש עבודה,היה זה עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, וסבתי הינדא נשארה בינתיים יחד עם ילדיה בפולין. באחד הימים פרצו פרעות בפולין וסבתא הינדא ביקשה לברוח ולהמלט. סבי היה באותה עת בקנדה והחל לעבוד, הוא  שלח מיד כסף כדי שתטוס ואכן היא הצליחה לעלות על המטוס האחרון שיצא מפולין ובכך ניצלו חייה.

במהלך שנות הילדות שלי גרתי בקנדה ובישראל לסירוגין. שנה לאחר הולדתי טסנו חזרה לקנדה ושם חיינו במשך שש שנים עד כיתה א'. שם למדתי בבית ספר כללי- ממשלתי. לאחר מכן שבנו לישראל ולמדתי בבית ספר יסודי ברמת גן. היתה לי מורה שלא הסתדרתי איתה, המורה לתנ"ך, משום שהיא לא סיפקה לי תשובות לשאלות הרבות. תמיד חיפשתי תשובות לשאלות הרבות שניקרו בי ולבסוף אכן מצאתי.

שנים לאחר מכן התחתנתי עם צבי ויצמן, אחותו היתה חברתי והיא הכירה לי אותו. לאחר זמן מה פרצה מלחמת ששת הימים, צבי שהיה צנחן גוייס. חטיבתו של צבי, חטיבה 55, החטיבה היתה צריכה לצנוח באלעריש שבסיני אך לפתע התקבלה ידיעה שהירדנים תוקפים את ירושלים. ולכן העלו את החטיבה לירושלים. החטיבה הגיעה לירושלים והחלה להתפזר בסמטאותיה של העיר העתיקה. הליגיונרים הירדנים יירו ללא הבחנה, צבי נכנס לסימטה אותה כינו לאחר מכן "סמטת המוות" והוא וחבריו הותקפו מכל עבר. מעליו שרקו כדורים אך בנס הוא הצליח להימלט מהם. אך,לפתע כאשר הוא לא הביט ירה  צלף ירדני לכיוונו, חברו שעמד קרוב אליו הצליח להנחית עליו את ידו וכך הוא ניצל.   לקראת סיום המלחמה נכנס צבי לחנות תכשיטים ש ברובע הארמני, וכאשר הוא שב בשלום מהמלחמה הוא הביא לי מתנה- חרוזים יקרים ויפים במיוחד.

לאחר החתונה התגוררנו בגולן, בגבעת יואב, כעבור שנה נולד  בננו דן אליעזר. לאחר מכן עזבנו את הגולן ועברנו לקיבוץ שדות שבסיני 1972. זאת בעקבות הקריאה של ממשלת ישראל באותה לאזרחי ישראל ליישב את הישובים בסיני. גרנו שם בנחת, בנינו בית והפרחנו את השממה, היינו בטוחים שנגור שם לעד. בשנת 1979 פרץ הניסיון לשלום עם מצרים והחלו לדבר על הסכמי שלום. הממשלה החליטה להחזיר את חבל ימית וסיני למצרים. היינו מזועזעים והתנגדנו מאוד, הקמנו תנועת מחאה נגד הפינוי ושלוש שנים נאבקנו בהפגנות ובפגישות, הופענו בטלוויזיות, עלינו לשידורים, בהרבה ספרים על סיני אנו מופיעים כמנהלי המאבק. בסופו של דבר ה' רצה אחרת ולבסוף גרשו אותנו משדות והרסו את ביתנו. הרגשנו תסכול אבל זה היה גם שיעור לחיים גדול, כי במהלך הפינוי הבנתי כמה אני אוהבת וקשורה לארץ ישראל ועד כמה חשובה תורת ישראל בקשר של ארץ ישראל. בעקירה הזאת בעצם התחילו המחשבות על החזרה בתשובה שלי, שלנו. אך לא עשינו דבר בפועל.

עברנו לעין הבשור, מושב למגורשי שדות. הרחובות במושב נקראו על שם הרחובות שהיו לנו ב'שדות' שבסיני.לאחר כשנה נולדה ביתנו רות חוה שקרויה על שם אימי. החיים שלנו היו שלווים. צבי עבד בחקלאות ואילו לי היה סטודיו לאומנות. הייתי מציירת ומעטרת כלים מקרמיקה ומאיירת עליהם. לאחר כשנתיים נולד בננו יהונתן. ולאחריו ילדים נוספים. במהלך גיל ההתבגרות של ילדנו הם רצו כל פעם לעשות עגילים בכל מיני מקומות בגוף אך למרות שלא היינו דתיים לא הסכמנו להם, היינו עורכים סעודת שישי ולאחר מכן היינו צופים במכשיר הטלויזיה.

כשבתי רות הייתה בכיתה י"א, התחלתי לחזור בתשובה בעקבות חברים. התחלתי ללמוד שיעורי תורה והרגשתי שגיליתי את אוצרות התורה. סוף סוף הרגשתי שמצאתי את הדרך בחיי. רות נרשמה לאולפנה בבני דקלים ויהונתן לישיבה. למרבה הפלא גם צבי הצטרף אליי למרות שהייתי ממש מסופקת אם יעשה זאת. חיי היו מאושרים. בכל ליבי התפללתי שכל ילדיי שכבר היו גדולים ימשיכו בדרך התורה והמצוות.

מאיה בתי חזרה בתשובה אף היא והתחתנה עם עמנואל מורנו. עמנואל עבד במסגרת הצבא והגיע להישגים מרשימים. הוא היה סגן אלוף. במלחמת לבנון השניה שהה עמנואל בלבנון כמרגל. בשבת כשנסעו במשאית למשימה חשאית ומסוכנת שעד היום מעטים יודעים מהי, חיכה להם בפניה ערבי וירה על עמנואל שעמד לפני כולם כדי שאף אחד לא יפגע. עמנואל היחיד שנרצח. כשבאו לספר לנו על כך, מאיה, אשתו, שהתה אצלי באותה שבת. העצב והיגון לא ניתנים לתאור. עוד סיפר לנו חברו למשימה כי כאשר הם הוצנחו מהמטוס והיה חשש שימותו במשימה זו. שאל אותו עמנואל:" מה תעשה אם ישארו לך חמש שניות לחיות?" החבר שלא היה שומר תורה ומצוות אמר:" אחכה בנחת ואדע שעשיתי את תפקידי". עמנואל לא הסכים איתו ואמר לו כי הוא צריך בשניות אלו לומר את הפסוק "שמע ישראל". וכך לימדו עמנואל שידע לומר את הפסוק, כאשר ראה החבר כי עמנואל נורה, ברגעיו האחרונים קרא איתו החבר, את הפסוק שהוא לימדו לא מכבר. היום מאיה נשואה שוב לאלירן אוחנה.

כיום אני בת ששים ושש וצבי בן ששים ותשע. ילדיי גרים במקומות שונים בארץ.  אני רווה נחת מנכדיי ומקווה ומתפללת ששאר ילדיי גם ימשיכו בדרכיי.

תשע"ו