מאגר סיפורי מורשת

שמי סינאי מלכה נולדתי בעיר אספהאן שבאיראן בשנת 1943. אני בת בכורה למשפחת בת 5 ילדים. 

התחתנתי בגיל 17 ואת בתי הבכורה ילדתי בגיל 18 סה"כ ילדתי 5 ילדים (4 לידות, לידה אחרונה תאומים).

החלטנו לעלות לארץ מתוך אהבת ארץ ישראל ומתוך ציונות. בסוף שנות ה-79 התחוללה מהפכה באיראן וממשל השח הוחלף בשלטון דתי אסלמי. בשל עובדה זו החלטנו בשנת 1979 לעלות אני וילדיי לארץ. בעלי עלה ארצה כחצי שנה לאחר מכן רק בשנת 1980. בעלי נאלץ להישאר באיראן כדיי למכור את רכושנו במהרה ובמחיר מוזל כדיי לברוח מהמלחמה שהתחוללה באיראן.

הגעתי ליישוב בשם: נס ציונה, ללא שפה ולא עזרה. כשהגענו לווילה הבאנו עמנו ארגזים. את רוב הארגזים זרקנו אבל ארגז אחד שמרנו, כי היה בו זהב. יום אחד אמרתי לילדי שיבואו לעזור לי לזרוק את הארגז בחוץ. שכחתי שבתוך הארגז היה זהב!

אחרי שבוע הארגז היה עוד ברחוב ואף אחד לא נגע ולקח אותו, באותו היום היה לי אירוע משפחתי ורציתי לקחת תכשיטים. לפתע, נזכרתי שהשארתי את הארגז בחוץ. מאוד נבהלתי, רצתי לארגז מהר וחיפשתי את הזהב והכל היה שם!

זה היה נס מאוד גדול בשבילי.

הקליטה הייתה לא קלה גם בשל העובדה שלא ידענו את השפה וגם בגלל שהייתי לבד ללא בעלי. עם השנים התאקלמנו ובעלי לא הצליח למצוא את עצמו, אך לא הייתה בררה ובסבלנות רבה בנינו את עצמינו מהתחלה.

לצערי בעלי היה שותף פעמיים עם שני אנשים שניצלו אותו ובשל כך הפסדנו כסף רב. אנו היינו תמימים, ומאמינים לכל, כי כך היה נהוג באיראן.

מהמקום שאנו מגיעים למילים יש הרבה כוח ולכן האמנו לכל אדם,אך זה גרם לנו לא פעם להפסדים, בשל היותנו ישרים. כשעלינו ארצה לא קיבלנו אגורה מהמדינה. קנינו לבד וילה בנס ציונה ועם הזמן נאלצנו למכור את הווילה.

קניית הווילה בארץ הייתה לא פשוטה, כי ללא שפה נאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים. לצערי המתווך רימה אותי במחיר הבית, ועם השנים גילינו את המרמה. לא כעסנו, המשכנו בחיינו, העיקר שנהיה בריאים!

 

הווילה הייתה רחבת ידיים,עם עצי פרי ושיחים יפים. בוילה הייתה לנו גינה ענקית ובה היו ברווזים, תרנגולות, (שהיו מטילות הרבה ביצים), צבים גדולים שהילדים שלי היו משחקים איתם. קנינו שני כלבים שכל יום היו שומרים על הבית שלנו, ברבורים (וכל ילדיי בנו להם בריכה כדי שיוכלו להיות במים) ועז (כל יום בני היה חולב את העז והייתי עושה ממנה גבינה.). הילדים נהנו לארח חברים ולערוך מסיבות יום הולדת ומסיבות בית ספר. עברנו לגור בראשון לציון, בשנת 1989 ומאז אנו גרים בה. נהלנו עסק למכירת שטיחים ווילונות עד לפני כ-5 שנים. 

 

החוויות הכי נעימות שארצה להעלות מאיראן הן: האיחוד המשפחתי שהיה תמיד בראש ובראשונה חשוב לכל.

היינו מטיילים בפארקים מרהיבים ועורכים פיקניקים כל המשפחה ביחד. ארבעת עונות השנה היו ברורות לאורך כל השנה. השלג ירד בכל חורף וזאת הייתה חוויה נפלאה לילדי ששיחקו בשלג ובנו "איש שלג". האביב שהגיע הביא אתו פריחה יפיפייה וכל הארץ הייתה צבעונית מהפריחה. בביתנו היו עצים שהפריחה שלהם הוסיפה המון צבע לחיינו. הבית שלנו היה גדול במיוחד ונהנו לארח בו משפחה, חברים ושכנים.

  

 

כשלמדתי בבית ספר גוהר בפרס, לא למדתי כלום על החגים. לא למדנו עברית, תנך, אבל היו מורים שבאו מישראל ובחופש הגדול בית הספר היה פתוח רק ליהודים כדי ללמוד את המקצועות שלא למדתי. הייתי באה לבית ספר לומדת עברית, תנ"ך ועוד…

בחגים כל המשפחה והחברים היו  באים אלינו והיינו עושים שמח. למשל בסוכות: בנינו סוכה והיינו מזמינים המון חברים ומשפחה והיה מאוד כיף. בחג השבועות: אנו אוכלים רק מאכלי חלב. מאכל מיוחד לחג שאני נוהגת להכין הוא אלווה שבעברית נקרא "חלבה" בנוסף גם אורז עם חלב , בפרסית זעפרן.

 

בחג ט"ו בשבט כל היהודים ישבו ביחד בבית ואכלו פירות יבשים ופירות וטריים. במיוחד הפירות הטריים שהיינו נוהגים לאכול הם: אבטיח, רימון ומלון. הילדים שמחו כאשר ההורים נתנו להם את שאר הפירות היבשים והם לקחו אותם לבית הספר. בכל החגים לא היו נותנים לנו חופש והיינו מוכרחים ללכת לבית הספר ללמוד.

 

אספהאן: "העיר השלישית בגודלה באיראן , ושוכנת במחוז הקרוי על שמה, כ-340 קילומטר דרומית לבירה טהראן. בעיר חיים יותר מ-1.5 מיליון תושבים" .

קישור לסרטון התיעוד