מאגר סיפורי מורשת

אבי, משה הלפרין  היגיע ארצה בשנת 1914 מקישינב רוסיה (היום מולדביה) העיר בה אירעו פרעות ביהודים בשנים 1903-1904, עליהם כתב ביאליק את היצירה הגדולה שלו.

בשנת 1917 גרשו התורכים את כל הנתינים הרוסים למצרים ואת אבי גרשו לאלכסנדריה שבמצרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, חזר אבי לאירופה שם פגש את אמי ונשא אותה לאישה. הוא הכניס תנאי לכתובה שהם חייבים לעלות לארץ ישראל. הם עלו ארצה בשנים 1924-1925. אני, אשר נולדתי בשנת 1925. הורי הגיעו לתל אביב. גרנו במקומות שונים. כשהייתי בן שנתיים או שנתיים וחצי חוויתי אירוע מיוחד:

 וזה סיפור המעשה:

כידוע, אספות עם התקיימו בכיכר מוגרבי ומנהיגי הישוב היו יושבים על הגג מעל לכניסה לקולנוע מוגרבי. יום אחד אמי לקחה אותי לאסיפת עם בכיכר מוגרבי. מאחר שהיא הייתה מרותקת לנאומי המרצים נעלם "התכשיט" בן השנתיים. אמא נבהלה ומיהרה לחפש אותי. ובעודה דואגת מפחד, היא מסתכלת למעלה ורואה על ברכי מאיר דיזנגוף ראש העיר, יושב ילד קטן ומוכר ואהוב. כך פגשתי לראשונה את ראש העיר שלי, מאיר דיזנגוף.

הזיכרון הראשון שלי הוא מביתנו ברחוב פינסקר 5. גרנו בדירה בת שלושה חדרים. בדירה הזו יחד עמנו, גרו שלוש משפחות. כל שלוש המשפחות השתמשו במטבח אחד. בחדר שירותים אחד. לפי זכרוני חיינו בשלום תוך התחשבות של אחד בצרכי השני. אם נוסיף שלפחות חלק מהדיירים באו ממשפחות בעלי אמצעים רבים מאירופה ניתן להעריך את זאת עוד יותר…

לאחר סיום בית הספר התיכון גויסו כל הבוגרים או לצבא הבריטי או לבריגדה היהודית. מי לפלמ"ח ומי לנוטרות. משיקולים שונים בחרתי בנוטרות והתגייסתי למשטרת היישובים העבריים בגדוד העליון בכפר גלעדי. גם השירות במשטרת היישובים העבריים למרות שהייתה תחת פיקודו של סמל בריטי הייתה למעשה שרות במסגרת ההגנה. נוסף לשמירה עסקנו גם באימונים ללא ידיעת הסמל הבריטי. כמו כן היינו שותפים להעלאת יהודים שבאו ברגל מסוריה ובמיוחד מלבנון.