מאגר סיפורי מורשת

מעשה בסבתא וחמישה זאבים

לפני חמישים שנים שהייתי בצבא. שרתתי במחנה שנקרא, "שיבטה" והייתי פקידה פלוגתית. גם היום המחנה הזה קיים, רק שמטרותיו שונות. בחודש פברואר, יצאנו, שתי פלוגות, לטיול במצדה. הח'ברה עלו ב"שביל הנחש" והתייגעו כהוגן, ואילו אני והפקידה הפלוגתית של הפלוגה הנוספת נשארנו להכין אוכל. להכין אוכל. זה ממש לא מה שמכירים וחושבים היום: בטיולים, היה לכל חייל מין כלי, כמו סיר מרובע שטוח עם ידית ארוכה, שקראו לה "מסטינג". לכל חייל היה את המסטינג שלו והכף (אכלו רק עם כף). אחרי האוכל כל אחד רחץ את המסטינג והכף, ולא תמיד היה עם מה לרחוץ. מזה ניתן להבין שהכלי היה תמיד לא נקי.

בארוחה – היו פותחים קופסאות גדולות של תירס, אפונה, גולש, לוף (קציץ בשר של פעם), שעועית. כל חייל מילא עם הכף (הלא מי יודע מה נקייה) את המסטינג באוכל. הפקידה הפלוגתית השנייה, חברתי שקראו לה חיה. חיה אני החלטנו לגוון: הח'ברה הכינו לנו מדורות קטנות ועליהם בישלנו, בתוך הפחיות שימורים מרק, (הכל הייתי מערבבת עם מקל שהיה בשטח, מה שנתן לבישול טעם מיוחד). את הלוף היינו מטגנים על מחבת שהבאתי מהמטבח של שיבטא והייתי "חתומה" עליה. לחם היה בשפע וגם עוגיות וקפה שאותו הרתחתי גם בפחית.

למרות החורף היה יום חמים ושטוף שמש, אני זוכרת היטב, כי השתזפנו עד שהפלוגה ירדה מהמצדה והיה מאוד נעים. לאחר שכולם הגיעו התחלנו בארוחה, שקצרתי עליה תישבחות. אני שיבחתי את המקל, את החול שנכנס לאוכל עם הרוח וגם את הידיים שלי, שלא היה לי לאן לרחוץ. כל אילו הוסיפו ארומה נפלאה לאוכל ללא ספק. עם תום הארוחה ירד הערב, כולם היו עייפים והלכו לישון.

היכן ישנים? באוהלים קטנים שמיועדים לשני אנשים כל אחד , ואפשר רק לשבת בהם בדוחק בשל הגובה הנמוך. ישנים בשק שינה ,כמובן. ההר הגבוה מטיל צל שאותו רואים גם בחושך, מתחת להר-מחנה קטן של עשרות אוהלים קטנים וכמה שומרים עייפים ושקט, שקט כבד של המדבר. נרדמנו מיד,לפחות אני. האוהל שלנו היה בשורה הראשונה, והשומרים עברו שם כל הזמן. פתאום התעוררנו, חיה ואני, מרעש מוזר של גרוד בברזנט של האוהל, חשבנו שזה אחד השומרים, חיה צרחה עליו: "תכנס כבר, במילא הערת אותנו, מה חסר לך?" כוונתה הייתה שאולי הוא רוצה משהו לאכול, כי לקחנו לאוהל סירים עם קופסאות קטנות של לוף. אבל השומר לא נכנס והמשיך לגרד את הברזנט. התיישבנו, (לא היה צריך לצאת מהאוהל כדי לפתוח את הקשר ב"דלת" שלו), פתחנו את הקשר למטה ובריצה קפצו עלינו 5 גורים קטנים, מתרוצצים ועושים בלגן.

בלילה היה קר מאוד בחוץ. מיד נתנו להם את הלוף שבמזל נשאר ומים מהמימייה. האורחים החמודים מאוד נהנו מהאירוח ובכלל לא התלוננו על מנות הקרב, אכלו בלי עין הרע ולא הותירו כלום. אחרי ארוחה כזו מיד עשינו להם מקום בשק השינה: חיה שהייתה קצת שמנה נרדמה עם שנים ואני שהייתי רזה דחפתי 3 לשק השינה. הח'ברה נרדמו, גרגרו ונחרו והיה כיף גדול לישון איתם. האמת, חשבנו שמישהו זרק אותם שם בתקווה שנאסוף אותם, וסיפורים  כאלה מוכרים היטב. בבוקר, השמש מתחילה לעלות במדבר, מראה מרהיב. קר מאוד. האוויר צלול ונקי והראות מצוינת. אני מציצה משק השינה משאירה שם את ה-3 ומוציאה חצי גוף לאוויר העולם. מה שראיתי שם לא אשכח לעולם: ליד האוהל, במרחק של 2 מטרים אולי, ישב זאב גדול, זקוף מביט עליי. בשורה מאחוריו ישבו 3 זאבים, זקופים, ראש למעלה, מביטים עליי. מאחוריהם 6 זאבים, יושבים זקופים, ראש למעלה, מביטים עליי. ומאחוריהם עוד כמה, כבר לא זכור לי הסדר.

הייתה דממה, והם ישבו ,זקופים וחייכו. במעין פירמידה כזו שהגדול ביותר שהיה הכי קרוב אליי היה הראשון. כן, הם היו זאבי ערבות, לא כלבים! הם היו רגילים כנראה למטיילים באזור שנותנים להם לאכול. הגורים היו של הזאבה הראשונה – האמא. הוצאתי את הגורים, גם מהשק של חיה, והגורים רצו לאמא הזאת. החבורה כולה קמה, הסתובבה והסתלקה. מי היה מאמין?!…

אם  רק היו אז מצלמות – ברור שהייתי מצלמת את המראה הזה, אבל לפחות הוא צרוב לי בזיכרון.

הזוית האישית

ליה אורן מביאה את סיפורה המרתק של נורית קולניק, הסיפור מתרחש בתקופת שרותה הצבאי בבסיס שיבטה בדרום.