מאגר סיפורי מורשת

שמי ציון שדה. נולדתי במרוקו בשנת 1940. עד גיל 16 למדתי שנתיים בתיכון אליאנס ואז נדבקתי בחיידק הציונות, חיידק שבעצם לא עזב אותי מגיל 12. החיידק ניצח – החלטתי לעלות לישראל.

 

כמובן שהעצמאות של מרוקו ב-1956 עוד זירזה את הרצון לעלות.

 

עליתי עם עליית הנוער היהודית בצורה בלתי ליגלית. שהיתי חודש בצרפת במחנה קמבוז ואז עלינו ישר לאנייה "נגבה" לכיוון שער העלייה בחיפה.

 

שהות של שלושה שבועות בשער העלייה הספיקה לי. יום אחד בא מדריך מקיבוץ שובל שעשה ראיון לנערים בני גילי. הוא בחר קבוצה של בנים ובנות מהמחנה שיצאו להתחנך בקיבוץ שובל. כמובן שלא ידעתי מה זה קיבוץ וגם לא היה חשוב לי לאן אני הולך, העיקר שאני בישראל.

 

הורי עלו לארץ שנתיים אחרי. הם גרו בקריית גת ועד היום כל בני משפחתי גרים בקריית גת.

  

התחנכתי בחברת הנוער בשובל במשך שלוש שנים וזו הייתה אחת התקופות היפות בחיי! אני רוצה קודם כל להודות למדריכים והמטפלות שטיפלו בנו, ובראש ובראשונה לשאול שריר, המחנך הראשי, לאלי לוי ולמטפלת מרים וויס.

בתקופה ההיא החבורה שלמדה אתי ואני מאוד התגבשנו כקבוצה וזה מלווה אותי עד היום הזה.

 

בסיום הלימודים התגייסתי לנח"ל, לגרעין בשם נגבה. עברתי את כל המסלולים של הנח"ל המוצנח, כולל אימון מתקדם – כלומר צניחות. המסלול של גרעיני הנח"ל כלל במהלכו שירות של שנה בערך בקיבוצים אחרים ובמסגרת זו הגעתי לקיבוץ חצור.

 

במהלך שירותי הסדיר הספקתי להיות בהר הצופים, שהיה מובלעת בתוך שטח ירדן, וכמו כולם גם אני הייתי מחופש לשוטר בתפקיד.

 

בחצור הכרתי את אורית, אשתי לעתיד, בתום תקופת חברות התחתנו ב-1962. בגיל 25  נולד לנו הבן הבכור שקוראים לו גל. וכך התקופה בחצור הייתה תקופת חיים של שיגרה, לא קרה משהו מעניין.

 

ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים ואני הייתי מגויס. זו הייתה מלחמת בזק (בזק – שישה ימים של חיסול ומבצעים). חודשיים אחר כך נולד בני השני, תמיר. לפני המלחמה תוכנן שכאשר נגוייס אני והחטיבה שלי נצנח מאחורי קווי האויב אחרי אל עריש, אלא שברגע האחרון, בעקבות פתיחה באש מצד ירדן, הפנו אותנו לירושלים. היינו העתודה של חטיבה 55 של מוטה גור וכך התכנון השתנה והגענו לירושלים. כיבוש העיר והכותל עורר התרגשות עצומה! אפילו שאני חילוני לא יכולתי לעצור את הדמעות ועוד ליד הרב הראשי של צה"ל, האלוף גורן, שתקע בשופר. את החוויה הזו לא אשכח לעולם. כמובן ששלחתי גלויה לאשתי מהכותל וזו אחת המזכרות שאני שומר עדיין.

אחרי המלחמה חזרתי לשגרה וב-1971 נולד הבן השלישי, יובל. אחרי ששת הימים כל שנה קראו לי לחודש מילואים. ב-1973, במלחמת יום הכיפורים, גויסתי כמו כולם ונשלחנו לרמת הגולן. הרמה כבר הייתה בחציה בידי הסורים. זו הייתה תקופה קשה לישראל. הרבה אבדות, הרבה הרוגים ובכל זאת הצלחנו להתגבר ולנצח במלחמה. ובמלחמה, כמו במלחמה, אתה מגיע למקומות שלא חלמת עליהם – עד עומק השטח הסורי. ובזמן הפסקת אש הגעתי לפסגת החרמון (2,815 מטר) לשם אפשר היה להגיע רק בהליקופטרים. שם, עם משקפת, ראינו את דמשק ממרחק של 40 ק"מ.

 

אחרי המלחמה שוב שגרה וב-1975 נולד הבן הרביעי שלי, ניר דוד, וב-1978 נולד החמישי, בן הזקונים אביב. 

 

שנה אחר כך הלכתי ללמוד הנדסאי מכונות ברופין. לאורית הייתה תקופה לא קלה, כשהבעל לא בבית לגדל חמישה בנים נהדרים. אחרי סיום לימודי ההנדסאים התמניתי למנהל מחלקת תבניות במפעל "אומן", מפעל המתכת של הקיבוץ. במסגרת עבודתי קיבלתי לעבודה עולה חדש מארגנטינה בשם אריאל, שמצא חן בעיני וגם אותו אימצנו למשפחתנו, עד היום. אריאל הוא כמו אח לכל הבנים שלי ואני גאה בהם.

 

בתכנית הקשר הרב דורי למדתי המון דברים על המחשב וגם על הטלפון. בגילי, אחת הבעיות היא ההיכרות עם המחשב, שהיא לא קלה לא כמו לצעירים של היום.