מעירק לבומביי ומבומביי לישראל
בגיל הבחרות אבי היגר מעיראק לבומביי, בעקבות הפוגרום הידוע בשם "הפרהוד"
שמי אמה אהרון (לפני נישואי הייתי אמה אברהם), נולדתי בהודו, בעיר בומבי בשנת 1957, אני השנייה מתוך ארבעה ילדים במשפחה: שני בנים ושתי בנות. שם הורי: אברהם ז"ל ושרה שתחי' אברהם (שם משפחתה של אמי לפני נישואיה היה גם כן אברהם) שפת האם שלי היא הודית המדוברת בבומביי.
העיר בומביי היא הגדולה ביותר בהודו, והיא מחמש הערים הגדולות בעולם. העיר שוכנת בחוף המערבי של הודו ויש בה נמל גדול. לאחר שהודו זכתה לעצמאות בומביי הוכרזה כעיר בירתה.
בעיר בומביי הייתה קהילה יהודית גדולה, הגדולה ביותר בהודו. התנאים הכלכליים והגשמיים שלנו בבומבי היו טובים מאוד. לא הרגשנו כל מחסור: הייתה לנו עובדת קבועה בבית שהייתה עוזרת לנו,התפקיד שלה היה לנקות את הבית ולקחת אותנו הילדים לגן ולבית הספר. היה לנו שפע כלכלי וב"ה למרות השפע והעושר הרב לא הסתנוורנו ממנו והוריי נהגו תמיד בענווה ובצניעות. וכך הם גם חינכו אותנו, הילדים. הוריי הקפידו על שמירת התורה והמצוות ועל המנהגים השונים.
את החגים היינו חוגגים כל המשפחה המורחבת יחד: סבא, סבתא, סבתא רבה ודודים. לפני כל חג המשפחה כולה הייתה מגיעה לסבא ולסבתא, היינו הולכים יחד לבית הכנסת לתפילה ולאחר התפילה היינו מתיישבים לסעודה ואוכלים יחד את סעודות החג, היינו מכבדים את החג במאכלים המיוחדים לכל חג, המבוגרים היו משמיעים בשעת הסעודה דברי תורה, ואנחנו הילדים וגם הנשים היינו מקשיבים. הייתה זאת חוויה מיוחדת בלתי נשכחת.
עלינו לארץ ישראל בהיותי בת חמש, בשנת 1962, אני זוכרת את ההמראה ואת הטיסה בשמיים. הבטתי למטה ולפתע ראיתי שהכל נעשה קטן, פצפון ממש, זו הייתה חוויה מאד נחמדה בשבילי.
"קבלת הפנים" שחיכתה לנו בשדה התעופה בלוד לא הייתה חביבה במיוחד. מיד כשירדנו מהמטוס פקידי הסוכנות קיבלו את פנינו בזריקות ובחיסונים נגד מחלות מדבקות. ומשם העבירו אותנו לשכונת רמת אליהו, לשכונה העולים הממוקמת באזור השפלה במערבה של העיר ראשון לציון.
בילדותי הייתי יוצרת משחקים מאולתרים ואלו היו המשחקים בהם שיחקתי: עגלות מקופסאות שימורים, בובות מחוטים ומגרוטאות.
הזיכרונות החוייתים שלי משנות לימודי בבית הספר הם הטיולים. יצאנו לטיולים של שלושה ימים רצופים; היינו מצטיידים בקופסאות שימורים שונים ובהרבה פרוסות לחם, היינו מביאים שקי שינה וישנים תחת כיפת השמיים. לא כמו היום שישנים באיזה בית הארחה. ובהחלט הייתה זו חוויה לא פחות נחמדה.
כשהייתי בת שש עשרה פרצה מלחמת יום הכיפורים, אני זוכרת שבעיצומו של היום הקדוש, יום הכיפורים, התמלאו רחובות העיר במכוניות ומשאיות רבות של צה"ל, הנהגים נכנסו לבתי הכנסת ולקחו את הבחורים באמצע התפילה כשהם עטופים בטליתות. בין המגויסים שנלקחו היה גם אחי משה, הוא היה בשנה הראשונה שלו בשרות צבאי. הוא יחד עם חבריו נשלחו לצפון – לחרמון. הם שירתו במקום זה במשך תקופת החורף, בחרמון ירד שלג והיה קפוא, הם ישנו בתוך בונקרים והקור חדר עד לעצמותיהם. משם הם גם נלחמו, רבים מחבריו הטובים נפלו.
שמחנו מאד כאשר אחי הגיע הביתה מהחזית לחופשה קצרה, הוא הגיע אחרי חודש של לחימה, מבלי שהיו לו בגדי החלפה, היא נכנס הביתה כשכולו מלוכלך ומאובק והגרביים שלו התקשו כמו "קרשים", מכיוון שהם היו כל הזמן בתוך המגפיים, אצבעות ידיו ואצבעות רגליו התנפחו מאוד, הוא כבר לא הרגיש אותם, הוא הרגיש רק כאבים עזים ואיומים.
אמי לקחה אותו מיד לבית הרפואה והרופא אמר שעליו להשרות כל יום את רגליו האדומות והסגולות במים קרים עם חומר שקרו לו "קלי" חומר בצבע סגול הנראה כמו גרגירים. מלכתחילה הוא קיבל את החופשה רק לשישי שבת והיה עליו לחזור מיד בצאת השבת. אך אמי לא הסכימה שהוא יחזור כל עוד רגליו כואבות, ואכן, אחי נשאר בבית לתקופה קצרה וחזר לבסיס כשכאביו שככו ורגליו התרפאו לגמרי.
אבי, אברהם ז"ל, היה איש פשוט ועניו, הוא נולד בעיראק, הוריו לימדו אותו לימודי קודש באופן פרטי, וכשהגיע לגיל שלוש עשרה הם שכרו לו מורה שילמד אותו אומנות ואת מקצוע השענות.
בגיל הבחרות אבי היגר מעיראק לבומביי. זאת בעקבות הפוגרום הקשה שפגע ביהודי בגדאד בחג השבועות בשנת תש"א 1941, הפוגרום הידוע בשם "הפרהוד". בפוגרום נרצחו יהודים רבים ועוד רבים נפצעו במהלך הפרעות בתים של יהודים רבים נבזזו. כחודש קודם לכן התחולל פוגרום גם בעיר בצרה. כתוצאה מהפרעות התחילה בריחה המונית של יהודי עיראק. חלק מקרב יהודי עיראק היגרו לאנגליה, ביניהם היו רבים מבני משפחת אבי אך אבי החליט להגר לבומביי שבהודו, יחד עם רבים שנמלטו מעיראק לבומביי.
סמוך מאוד להגעתו לבומביי אבי התחתן עם אימי. אימי שרה שתחי' הגיעה מקוצ'ין – אחת הערים בהודו – לבומביי עם "עלית הנוער" במטרה להמשיך מבומביי לארץ ישראל. אך הקבוצה התעכבה מעט בבומביי, ובינתיים הציעו לה את אבי והם התחתנו. אמי הייתה בת חמש עשרה כשהתחתנה. כעבור שנה, בהיותה בגיל שש עשרה, נולד אחי הבכור. לאחר ארבע שנים אני נולדתי.
וכפי שסיפרתי קודם, כשמלאו לי חמש שנים בשנת 1962 עלינו לארץ. אבי עסק בהודו וגם בארץ ישראל במלאכת השענות. הוא עבד ותיקן שעונים, שעוני יד ושעוני קיר ועוד. לאחר מספר שנים בארץ הציעו לו לעבוד בתעשייה האווירית. שם הוא תיקן שעונים של מטוסי קרב: שעוני מד גובה ומד לחץ.
אבי היה בן-אדם "יקה" שעומד בזמנים ועושה הכל באופן מדויק ומושלם. הוא אהב לנגן בכינור, לשמוע מוזיקה וקונצרטים. אמי שתחי' היא אישה מיוחדת שגומלת חסדים עם הזולת. היא תמיד מוכנה לעזור לנכדיה ולניניה, לשכנותיה ואפילו לאנשים שהיא איננה מכירה, היא נותנת אוכל לרעבים ונזקקים, מטפלת ועוזרת לאנשים במצוקה, קונה עבורם את מה שהם צריכים ומסייעת להם ללא כל תמורה.
היום אני כבר סבתא לנכדים רבים כ"י. אני עקרת בית שאוהבת ושמחה לנקות לבשל ולאפות, את רוב זמני אני מבלה בביתי עם נכדיי ויוצאי חלציי שבאים הרבה לבקר אצלי.
העשרה
יהדות הודו: "יהדות הודו כוללת מגוון נבדל של קהילות היהודיות, שמניינן הכולל הופך אותן לצבר כולל מהגדולים בקהילות אסיה. יהודי הודו מונים כיום כ-5,000 איש בלבד (כמחציתם במומבאי, כ-1500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קלקוטה וניו דלהי) עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כשלוש רבבות."
תשע"ה 2015
מילון
מד לחץברומטר- מכשיר המודד את הלחץ האטמוספירי. לפי הברמוטר אפשר לחזות את השינויים הקרובים למצב מזג האויר
מד גובה
מכשיר המשמש למדידת גובה של אובייקט ביחס לגובה אחר קבוע.
קלי
חומר לחיטוי
ציטוטים
”היום אני סבתא לנכדים. ברוב זמני אני מבלה בביתי עם נכדיי שבאים לבקר“