מאגר סיפורי מורשת

 שמי מאיר, נולדתי בעיר ארביל בתאריך 31/08/1944 בצפון עיראק, לג'ורג'יה ואפרים כוינה.

 

אבא שלי עבד כצורף בחנות תכשיטים ואימא עקרת בית והחלום שלהם היה לעלות לארץ. אני הרביעי מבין 8 ילדים: 7 אחים ואחות.

איני זוכר הרבה מילדותי בעיראק מכיוון שהייתי ילד קטן כשהיינו בעיראק, אך מה שזכור לי שלמדנו עם רב בחדר. ההורים אמרו לנו שבקרוב נעלה לארץ והיינו מאוד מאוד שמחים, כילדים היו לנו ציפיות מאוד גדולות שהכול יהיה מוכן עבורנו בארץ.

בשנת 1951 עלינו סוף סוף לארץ ישראל. הגענו הוריי וחמשת אחיי למחנה עולים ליד העיר חיפה שנקרא "שער עלייה". במחנה גרנו באוהל שתי משפחות כשביניהן חוצה שמיכה בלבד. לאחר תקופה של מספר חודשים העבירו אותנו למעברה "מנסי" שבמגידו ליד קיבוץ משמר העמק. גרנו בצריף כ-11 שנים, ללא חשמל ושם אבא ניהל צרכנייה (מכולת). מצרכים חיוניים נמכרו בהקצבה לנפש, בתלושים. יש לציין שאבא שלי היה נכה ברגלו, כמובן שכל האחים נרתמו לעזור בניהול הצרכנייה. עם הזמן נולד אחי משה ז"ל ולאחר שנתיים נולדה אחותי היחידה רבקה.החיים במעברה היו מאוד מאוד קשים…

החינוך היה מאוד בסיסי, במעברה היה בית ספר יסודי בלבד. היות והיינו צריכים לעזור לאבא בצרכנייה על מנת לפרנס את המשפחה, מיעטנו ללכת לבי"ס.אמא עסקה בניהול הבית והיה קושי רב בניהול החיים, גם בגלל מחסור כספי וגם בשל מחסור במוצרים בסיסיים לכלכלת המשפחה.

כילד בן 12 הייתי מחפש עבודה  במושב היוגב שרחוק כ-2 קילומטר מהבית, והייתי עוסק בעבודות חקלאות. זכור לי שהייתי הולך עם אמא שלי לאסוף שיבולי חיטה, לאחר שהקומביין היה מסיים לקצור את השיבולים היינו ממלאים שני שקים ומביאים על הגב הביתה. בבית היינו מוציאים את החיטה מהשיבולים ואימא הייתה טוחנת את החיטה באבני רחיים, וזה היה משמש לנו כמאכל. בבית הספר למדנו כיתות א'-ב' בכיתה אחת, וכך גם כיתות ג'-ד'  וכיתות ה'-ו', מפני שלא היו מספיק תלמידים באותו גיל. לצערי לא למדתי בתיכון משום שיצאנו אחי ואני לעבודה בחקלאות ועבודות מזדמנות בקק"ל  כדי לעזור למשפחה.  

לאחר 11 שנה המליץ אחי הגדול-ציון שנעבור לגור באשדוד, וכך עשינו. הגענו לרחוב אילת לדירה קטנה בת שני חדרים ל- 9 נפשות.היה חשוב לנו למצוא מקום עבודה על מנת שנוכל לפרנס את המשפחה. שירותי הצבאי בצה"ל היה מקוצר מאחר ואחי נפתלי היה מגויס ואחי צעיר ממני התגייס ואבא שלי לא יכל לפרנס את המשפחה קיבלתי קיצור שירות ומאז השחרור שרתתי כ-25 שנה במילואים. גם באשדוד ההתחלה לא הייתה קלה, בגיל 17.5 הלכתי ללשכת עבודה, וביקשתי לעבוד בבניית הנמל. לא היה צורך בקליטת עובדים בשלב זה, אך הובטח לי שיודיעו לי כשתהייה דרישה לעובדים ובינתיים נשלחתי לעבוד בבניין.

 

עובד מצטיין בנמל אשדודכעבור שבועיים קיבלתי הפנייה לעבוד בנמל, נכנסתי כפועל פשוט ובמשך הזמן קודמתי כראש צוות.בשנת 1969 קיבלתי את פרס העובד המצטיין בנמל אשדוד ובשנת 1979 נבחרתי לקבל את פרס העובד המצטיין מטעם ידיעות אחרונות בטקס שנערך בבית הנשיא יצחק נבון.

לאחר סיום בניית הנמל עברתי לרשות הנמלים והתחלתי לעבוד כסוואר.לאחר זמן מה קודמתי למנופאי ולראש צוות לאחר מספר שנים עברתי קורס מנהל עבודה ובמשך הזמן מוניתי למנהל רציף ובמשמרות אחר צהריים ולילה כמנהל משמרת בנמל כולו. יש לציין שמאוד אהבתי לעבוד בנמל, העבודה הייתה מאוד קשה למרות הקושי הרב עבדנו בקבוצות מה שגרם לנו להיות חברים טובים מאוד, גם בטיולים וגם במסיבות ובשמחות, היינו ממש משפחה.

הסבתא מגי עזרה בקידום המשפחה, שעבדה במפעל אלתא כ-10 שנים כך הצלחנו לבנות בית פרטי משלנו וכך שופרו איכות החיים. ודאגנו לחנכם בדרך ארץ ואהבת ועזרה לזולת. 

בצעירותי הייתי שובב הכרתי הרבה בנות בחברה ומחוצה לה. יש לציין שכשראיתי את מגי אמרתי לעצמי :" שאם תסכים לצאת איתי אני אשמח מאוד ". מגי גרה ברחוב אילת שאני גרתי בו, הייתי נוסע על קטנוע ברחוב וראיתי את מגי ובקשתי לשוחח איתה והצעתי לה חברות, ובקשתי שתחשוב טוב ותיתן לי תשובה. לאחר שבוע ענתה לי בחיוב. התחלתי לבקר אצלה בבית והכרתי את משפחתה, והיא בקרה בביתי והכירה את משפחתי, לאחר תקופה של מספר חודשים עשינו היכרות בין המשפחות. בתאריך 26/07/1972 התחתנו, "באולמי לחיים" בחוף מיאמי שבעיר אשדוד שמרוחק מביתנו החדש כ-200 מטר. היה לנו כייף לגור בבית המשקיף לים ונותן לך רוגע.

 

 

נמל אשדוד – נמל אשדוד הוא הנמל הגדול בישראל מבחינת מספר אוניות המטען שעוברות דרכו והיקף שינוע המטענים. נמל אשדוד פועל לצד שני הנמלים המסחריים האחרים בישראל – נמל חיפה ונמל אילת. נמל אשדוד ממוקם בצפון-מערב העיר אשדוד, לחוף הים התיכון, במישור החוף הדרומי של ישראל, ומשמש גם למעבר סחורות עבור ממלכת ירדן.