מאגר סיפורי מורשת

לאחר מלחמת העולם השנייה הוריי- (רחל וזאב ז'ילניץ), אחותי- (ורדה), סבתא וסבא- (סימה והרש ולדמן) והדוד-(יעקוב ולדמן), חזרו לפולין לעיר שבה נולדתי, ביאווי קמין שנמצאת סמוך לגבול בין פולין לגרמניה.המשפחה קיבלה בית ברחוב לנינה (שבזמן הגרמנים הרחוב נקרא טרגוטה) של משפחה גרמנית שברחה מפולין.מסיפורי אימי, הבית של הגרמנים היה עם תכולה מלאה ואוכל חם על הגז.אני נולדתי בבית זה לעומת אחותי שנולדה בזמן המלחמה, וחזרה עם הוריי לפולין בתת משקל וחולי.העיירה ביאווי קמין הייתה עיירת נופש עם הרבה גנים ונופשים רבים הגיעו אליה. כילדה, זוכרת אני, ששיחקנו שם בעיקר בשלג: גלישה בשלג ובניית אנשי שלג.בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית ספר.זכור לי שבחגים הלכנו לבית הכנסת וחגגנו את כל החגים בבית של סבא וסבתא.הם היו דתיים ונסעו לשוחט היהודי בעיר הסמוכה עם תרנגולות כדי שתהיה שחיטה כשרה.שרותי דת לא היו בעיירה חוץ מבית כנסת וגם לא היה בית ספר יהודי רק בית ספר נוצרי ששימש את כולם, מכל הדתות. בחג הפסח אני זוכרת את סבא וסבתא שלי מתחילים לנקות ולקרצף את שולחנות העץ ועוטפים אותם בכל מיני מפות כדי שיהיה כשר ולא יגע בשולחן חמץ ומזמינים מצות וקמח מצה לקראת החג.כאשר גומולקה התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולאחר מכן לנשיא, הוא התיר ליהודי פולין באופן חריג לעלות למדינת ישראל בשנת 1957 12 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ב- 1945.זאת הייתה עליית גומולקה ועלו לארץ יהודים רבים בעלייה זו.בשנות החמישים המאוחרות התחילה שוב האנטישמיות ואבא שלי הקשיב בסתר לשידורים בשפת האידיש מהתשדורת: מהגולה.בבית ספרי הילדים התחילו להציק לי בגלל שאני יהודייה.לקראת חג הפסח הם אמרו שהיהודים מכינים מצות עם דם של ילדים.בבית הספר היו גם שעורי דת נוצרית, תפילות וביקורים בכנסיות – בגלל כל זה, סבא וסבתא שלי שהיו דתיים החלו להפעיל לחץ על הוריי כדי שיתחילו לחשוב על ישראל והעלייה אליה.בגיל 10 הורי החליטו שאנו מוכרים את הבית ואת כל תכולתו ועולים לארץ ישראל.היה מאוד קשה למכור את התכולה מאחר והאנטישמיות שררה במקום, והפולנים לא רצו לקנות ציוד מהיהודים. לאחר מספר חודשים הצלחנו למכור את תכולת הבית במחיר נמוך מאוד.בעקבות התנהלות חילופי מכתבים אחת לחודשיים בין אחותו של סבי שגרה בישראל במושב בלפוריה, ליד עפולה, לבין סבי ובהם כתבה שהמצב הכלכלי בארץ מאוד קשה וחסר ציוד ואוכל, התארגנו בהתאם: אמי המיסה חמאה לתוך כדים והבאנו את הכדים כל הדרך אתנו לארץ.קרוב משפחה של סבא שגר בארצות הברית שלח לנו כסף, חבילות של בגדים, שימורים ושוקולדים.בכסף ששלח קנינו חפצים חדשים כגון: מכונת כביסה, אופניים, מכונת תפירה, כריות, שמיכות פוך, קריסטלים כמו אגרטלים קערות, כוסיות יין ונקניק­­­­ים שאמי ייבשה על חבלים כדי שלא יתקלקלו ברכבת.ארזנו את כל פריטים במכולת עץ גדולה כדי שנוכל למכור אותם בארץ והכסף יעזור לנו בהתאקלמות בה. הדרך ברכבת הייתה מאד קשה, לא התרחצנו ,ישנו בתנאים קשים מה שאומר לישון על עץ עם מזרן דק והתגעגעתי מאוד לחבריי. הנסיעה ארכה שבוע ימים.בהתחלה הגענו לצ'כוסלובקיה, ירדנו מהרכבת והלכנו לאחרת כך גם היה באוסטריה.כשהגענו לאיטליה (בה הייתה הספינה שהייתה אמורה להביא אותנו לארץ) ישנו בבית מלון עממי.הכרנו אנשים שחיכו לספינה יחד אתנו.ביום טיילנו בעיר נאפולי בכל מיני חנויות, בגנים ושווקים, קנינו דברים למשל בובות מיוחדות ושעונים.הלכנו למסעדות וטעמנו אוכל מקומי. תקשרנו דרך שפת הסימנים עם האיטלקים.הם היו נחמדים מאוד. אך הגעגועים לחברים ולמשחקים של הבית היו קשים.באחד הימים הודיעו לנו ששם הספינה היא "ארצה".הלכנו כל יום לבדוק אם האונייה הגיעה והיא הגיעה אחרי כשבועיים. לא ידענו מה מצפה לנו בארץ. הפלגנו במשך כשבוע.במהלך ההפלגה קיבלנו חיסונים נגד מחלות שהיו בארץ כמו טטנוס.הגענו לנמל חיפה באמצע הלילה, בחוף היו הרבה אנשים, ויידעו אותנו לגבי ערים שכדאי לבקש לגור בהם. למשפחתי זה לא עזר. לאחר שיבוץ וקליטה נסענו לטבריה.בטבריה כל משפחה קיבלה צריף במעברה עם שירותים משותפים מחוץ לבית ומקלחות עם מים קרים בלבד. היה עלינו ללכת הרבה עד שהגענו למכולת קטנה בה קופון שזיכה אותנו להקצבה ממשלתית של אוכל.זו הייתה סוף התקופה של דב יוסף, שהיה שר האוצר בארץ בימי קום המדינה.לא היה מקרר או שום מכשיר חשמלי אחר. קנינו בלוקים של קרח ושמנו אותם בגיגיות שהיו כמו מקררים. הבלוקים נמסו אחרי כמה שעות בגלל החום הנורא שהגיע ל-40 מעלות.קיררנו את הצריף שגגו היה עשוי פח על ידי כך שהרטבנו שמיכות במים ותלינו על החלונות. בבוקר גילינו שאנחנו ב"קיבוץ גלויות" בשדה נטוש עם הרבה חיות ונחשים.בשנת עלייתי הייתה עליה גדולה מארצות אירופה וערב.היה שמח ומעניין: התרבות, הבגדים, נערכו חתונות ונולדו תינוקות. היינו משפחה אחת גדולה ודיברנו בשפת הסימנים. למדנו בבית ספר חדש, שהיו בו הרבה כיתות של ילדי עולים, לילדים זאת הייתה חוויה של פעם בחיים. להוריי היה מאד קשה.מזג האוויר היה חם מאד. אבי קיבל עבודה בסלילת כבישים, למשך שבועיים בחודש ואמי הייתה עקרת בית.אותי ואת אחותי שלחו לדודים שגרו במושב בלפוריה למשך חודשיים עד שהורי יתאקלמו בארץ, אני מאוד נהניתי במושב של הדודים שהיה גדול ובו לול תרנגולות שמטילות ביצים, פרות וכרם שגידלו בו ענבים לאכילה ומכירה. אני, אחותי ובני הדודים שלי אהבנו לאסוף ביצים ולמיין אותם לפי גודל. את הענבים בצרנו וארזנו.נסענו עם דודי בעגלה רתומה לסוס, לקחנו אתנו את הענבים והביצים למכירה בעפולה, בדרך הסתובבנו וטיילנו בעיר. דודי פינק אותנו מידי פעם.היה קשה לתקשר עם בני דודיי מכיוון שלא ידעו פולנית, הם ידעו לדבר רק עברית.מושב של דודי חזרנו לביקור ונהנינו בשהייה בו כמעט כל קיץ.