מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך  6/9/1953 בעיר "ספרו". ספרו היא עיר במרכז מרוקו בקרבת העיר הגדולה פס במרוקו.

ילדותי בספרו

למדתי בבית הספר אם הבנים מכיתה א' ועד כיתה ח'.

בבית הספר למדנו עברית, צרפתית ובכיתה ג' החלו לימודי הערבית. הלימודים התחילו כל בוקר בשעה 08:00 ובשעה 12:00 חזרנו לביתנו לארוחת צהריים ושוב שבנו לבית הספר ללימודים מהשעה 14:00 ועד השעה 17:00. בבית הספר היה חדר אוכל למעוטי יכולת שוועד הקהילה היה דואג להם למזון, לביגוד ולכל צרכיהם.

השלט בכניסה לבית הספר

חצר בית הספר

זכור לי, שקיבלתי על שקדנותי בלימודי קודש פרס: ספר שנקרא "שימקה" את הספר לא יכולתי לקרוא אז ורק כשעליתי לארץ והעברית היתה שגורה בפי יכולתי לקרוא אותו.

הספר נעלם לי ועד היום אני תמיד מחפשת אותו. נושא הספר היה על ילד בשם שימקה שגולל את תלאותיו והשרדותו בשואה.

זכרונות ילדות

אהבתי מאוד את אותה אווירה של קדושה שאפיינה את יום הכיפורים. הורינו הרגילו אותנו לצום מגיל צעיר. נהגנו להכין חבושים מקושטים בציפורן וחרוזים יפים. עטפנו את הפרי בבד תחרה יפה. נהגנו לערוך תחרות של מי החבוש המקושט והיפה ביותר. ריח הציפורן עזר לנו להתגבר על הצום.

ילדותי בעיר הייתה נפלאה, התברכתי במשפחה חמה ואוהבת, ביתנו היה מלא שמחה והיו מבקרים אותנו לרוב דודותיי ודודיי. וכל ביקור היה "סיבה למסיבה", לערוך ארוחה גדולה. האווירה בבית הייתה אווירה של כיף ונחת וריחות מופלאים.

מגיל צעיר אהבתי חופש, בכל הזדמנות חמקתי מביתי ויצאתי לשוטט בעיר, לא ידעתי פחד מהו. באחת הפעמים ערבי אחז בידי והלכתי איתו. לשמחתי אחד ממכריו של אבי זיהה אותי ואמר לו שאני ביתו, הערבי התעקש שאני ביתו ופרץ בניהם ויכו ורק שקמה מהומה הערבי שמט את ידי וברח. מקרה זה לא הרתיע אותי וחזרתי לסורי. הייתי גומעת מרחקים ובמשפחתי תמיד לעגו לי ושאלו "כמה ק"מ הלכת היום" והציעו לשים לי ספידומטר.

אחת מאהבותיי הגדולות היתה ללכת לקולנוע. בכל הזדמנות הלכתי לראות סרטים. לקראת פסח הורי היו שוחטים עגל בחצר ביתם וזאת היתה עבורי ההזדמנות לחמוק לקולנוע. באותו ערב הקרינו את הסרט "דוד וגוליית" צפיתי בסרט להנאתי ופשוט שמעתי את אבי קורא בשמי, ידעתי שאני איענש שהעזתי לברוח בלילה לקולנוע. סיפרתי לאבי על עלילת הסרט ומרב התלהבות הוא נשאר איתי לצפות בסרט עד סופו. חזרנו שמחים הביתה מי שכעסה על שתינו היתה זאת אימי שדאגה ולא הבינה מדוע אבי מתעכב.

כיבוד הורים הינו ערך עליון עליו התחנכנו וגדלנו עליו. מעולם לא התחצפנו או הרמנו את קולנו על הורי. תמיד כיבדנו אותם, אף פעם לא באנו בדרישות מיוחדות. הסתפקנו והוקרנו את כל מה שהם עושים למעננו, לדוגמא: אבי היה בעל מכולת וכאשר חזרתי לחופשות מהפנימייה אף פעם לא עלה בדעתי ללכת למכולת ולקחת את שעלה על רוחי. בחופשת הקיץ עבדתי בפנימייה על מנת שיהיה לי כסף לצרכיי האישיים. התחשבתי וחיפשתי כל דרך להקל על הורי.

אבא

שם אבי אהרון עטיה, פירוש השם עטיה הוא "מתנה" בקרה הקהילה במרוקו קראו לו "טז'ר הרון" שפירושו אהרון העשיר/האמיד. אבי נאלץ מגיל צעיר לשאת בעול הפרנסה וראה שכר בעמלו, פירנס בכבוד לא רק את משפחתו המצומצמת אלא גם את הוריו, אחיו ואחיותיו. היתה לנו יראה וכבוד רב לאבי. אבי שידר לנו קשיחות אך למעשה היה רך לבב, אוהב את הבריות, אופטימי באופיו, ירא שמיים ותמיד אמר "מה שקורה מאת השם הוא".

ביתנו היה פתוח לכל ליהודים ולערבים והעריכו אותו מאוד על יושרו, הכנת האורחים, הארת הפנים שלו וכבוד שרחש לכל אדם באשר הוא. כאמור, שמו של אבי אהרון כאהרון הכהן שאהב שלום ורדפהו. אבי תרם רבות לקהילה ברוחב לב. גדולתו של אבי היתה שהוא נתן תחושה לכל אחד מילדיו שהוא אהוב ומועדף באופן מיוחד. שהוא בירך אותי חשתי מיוחדת ואהובה.

הברכה שאבי היה מברך אותי בה היתה "אכסה אותך בהסתרה" שפירושה היה שהשם פורס עליי את כנפי השכינה שיגנו עליי מכל.

אמא

שם אמי, עזיזה שפירושו "יקירה", כשמה כן היא. היתה יקרה ואהובה על כל משפחתה ומכריה בזכות טוב ליבה, גמילות חסדים, מתן בסתר ונדיבותה. אימי היתה אישה יפה ואצילית, חיה חיי עושר אך מעולם לא התנשאה. אישה צדיקה ויראת שמיים.

כל חיה הקדישה אימי לילדיה, למשפחתה ולכל נצרך בנתינה ענקית. אותנו ילדה, עטפה וגוננה, אמא שנתנה את נשמתה לילדיה ומעולם לא ביקשה דבר לעצמה. אהבתה לילדיה באה לידי ביטוי באמצעות האוכל, היתה נוהגת לשמור לכל אחד מילדיה את האוכל האהוב עליו (גם בהיותנו נשואים).

בחגים רוותה נחת שכל ילדיה מסובים סביב שולחנות החג השופעים מטעמים, זה היה אושרה. אחד הצווים שאמרה ושיננה באוזנינו היה לשמור על אחווה ולהיות מלוכדים. אמי נהגה לשלוח אותי בימי שישי לסבתי תמר ולסבתי לאה (היא לא היתה סבתי אך כך קראנו לה) עם צרור ובא לחם וכסף לצרכי השבוע הקרב. כמו כן, נשלחתי לישון עם נשים עריריות. מגיל צעיר חינכה אותנו לנתינה ולעזרה לזולת כפי שחונכה גם היא.

כשילדתי את בתי הקטנה הילה שירן חשתי ברע, אמי עזבה את ביתה במשך חודש ימים עד ששבתי לאיתני (אבי מעולם לא הסכים שתעזוב את הבית בשביל אף אחד חוץ ממני) אמי טיפלה בי ובילדים במסירות אין קץ, בישלה, ניקתה ודאגה לכל צרכי הבית.

מידי שבת נהגתי לצעוד מביתי באזור ו' לבית הורי באיזור ג' לבקרם וזאת על מנת להתכבד במטעמים ששמרה לי במשך כל השבוע באהבה גדולה וכשאבי היה קורא תהילים נהגנו לשבת יחדיו, לשוחח ולשתף במה שעבר עלינו כל השבוע. כשאמי היתה על ערש דווי התעקשה שאבי יבוא לבקרה בבית חולים על מנת לבקש ממנו סליחה שמכספו היא נתנה לעניים ועזרה לכל מי שהיה במצוקה (כל כספי אבי היו מופקדים בידיה). זאת גדולתה של אימי גם ברגעים קשים וכואבים רצתה לבקש מאבי מחילה למרות שלא לקחה לעצמה.

רק לאחר פטירתה נחשפנו לצדקנותה של אמי. שאמי אמרה לי "יא בנתי" הרגשתי את האהבה, החום והרוך שבהם עטפה אותי. אלו רגעים שברצוני לנצור בליבי כל חיי ותמיד לחזור אליהם

העליה ממרוקו:

בשנת 1967 הורי ז"ל אהרון אטיאס {עטיה} ועזיזה לבית לוי הגיעו לביקור בארץ והתארחו אצל אחיי ואחותי: מרדכי ז"ל, ראובן, מיכאל, ואליס שיבדלו לחיים ארוכים. לאחר שלושה שבועות הורי חשו שהאחים שלי רומזים להם שעליהם לחזור למרוקו, אז הם לא הבינו למה עליהם לעזוב רק כשהגיעו למרוקו פרצה מלחמת ששת הימים.

הוריי היו בטוחים ביכולתו של צבא הגנה לישראל שינצח למרות הדיווחים הקודרים ששמעו בכלי התקשורת הערבים שאוטוטו הם כובשים את תל אביב מה שנסך ביטחון בהוריי היה המצעד הצבאי שהתקיים בזמן שהותם בארץ.

זכור לי שבזמן המלחמה כל ערב המשפחה הייתה מתכנסת בחדר הכי צדדי ומאזינה לרדיו BBC שהדיווחים בו היו אמינים. בזמן המלחמה לא הייתה תחושה של פחד מאחר והשלטונות שמרו על הקהילה היהודית וחבר של אחי מאיר שהיה מפקד המשטרה הנחה את אבי ואחי להישאר בתחומי הבית ולא לפתוח את העסק. המשכנו את החיים כסדרם אך לאחר הלימודים לא הורשנו לצאת לשחק בחוץ. לאחר זמן מה החיים חזרו למסלולם והיחסים עם הערבים היו טובים כבעבר.

בזמן שהותם בארץ הומלץ להם לשלוח אותי ואת אחי אלי לארץ על מנת שתהיה  לנו תעודת עולה ונהיה זכאים לדיור לאחר הנישואים. בהתחלה שלחו את אחי אלי שהיה בן 16 אחרי חודש נשלחתי לארץ במסגרת עליית הנוער ואני בת 14.

כשנודע לי ששולחים אותי לארץ ישראל הייתי מאושרת ומלאת התרגשות, חיכיתי להגיע לארץ האבות שלמדתי עליה רבות וחלמתי להגיע לירושלים של זהב. בדמיוני דמיינתי שאמצא זהב בירושלים כדברי השיר (ירושלים של זהב), ששרנו כבר במרוקו עם המון ערגה וגעגועים.

מעיר מולדתי ספרו נסעתי לקזבלנקה, מקזבלנקה טסתי למרסיי ומשם הפלגתי לארץ. בדרך הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות שמגלה מקומות חדשים, תרבויות ושפות שונות. כל המסע היה הרפתקה אחת נעימה ומופלאה, ההפלגה ההווי-ריקודים, שירים ברוח ארץ ישראל ,נחשפתי לעולם אחר של חופש ועצמאות.

הגעתי לארץ לפנימית הדסים שם נערך לי תחקיר על משפחתי. המדריך היה המום שדיברתי עברית תנכית והיה נפעם. נשאלתי על מספר הילדים שבמשפחה כשעניתי שאנחנו 13 ילדים, שאל בעברית כמה אימהות? וכמה אבות? כשעניתי אימא 1 ואבא 1 הוא לא האמין והביא מישהו שדובר צרפתית. כשחזרתי על התשובה קשה היה לו להאמין שאם 1 יכולה להביא 13 ילדים.

נשאלתי אם ברצוני להצטרף לאחי אלי או להיות עם חברותי כמובן שעניתי שברצוני להיות עם אחי אלי שהיה בפנימייה בפתח תקווה וכך הגעתי למוסד "עליה" ושם שהיתי עד סוף י'ב. למדתי שלושה חודשים באולפן ובתחילת שנת הלימודים התחלתי את לימודי בתיכון.

מוסד עליה הייתה פנימייה חקלאית, שם למדנו וגם עבדנו. שהותי בפנימייה זכורה לי כתקופה נפלאה ,היו לנו חיי חברה תוססים. עבדתי בכל עבודות השדה בחממות, בקטיף, באריזת הירקות וברפת. עבודת האדמה חיברה אותי לטבע .הרגשתי אושר עילאי וגם כיום, טיול ושהייה בטבע משרה עלי שלווה. בפנימייה הינו משפחה אחת מלוכדת ואוהבת ועזרנו אחד לשני נחשפתי שם לתרבויות שונות ומגוונות.

השבת בפנימייה זכור לי לטובה, בבוקר תפילה בצהריים סעודת שבת בליווי שירים ופזמונים לשבת, אהבתי את קדושת השבת. את שירי השבת הנעים לנו הפייטן: אמיל זריהן, שלמד איתי והיה שר לי שירי "מואל" בקולו  הנפלא  כשהוא שר לי בערבית חזרתי למחוז ילדותי. המרוקאים שבנינו כינו אותי "סוריז" דובדבן. על שם "פסטיבל הדובדבן" שהיה נהוג בעיר מולדתי "ספרו" שהייתה ידועה באיכות וטיב הדובדבנים שצמחו שם.

בחודש מאי העיר הייתה לובשת חג ומקושטת בדגלים. נהגו לבחור בחורות יפות ערביות יהודיות ונוצריות. ביום הפסטיבל הלבישו אותן בשמלות פאר ולראשיהן זירי פרחים ואשכולות של דובדבנים. הן ישבו על מרכבה גבוהה ומרשימה שנסעה בראש התהלוכה נופפו לקהל הרחב שמחא כף. מכל ערי מרוקו הגיעו לפסטיבל הזה שהיה שם דבר במרוקו ומתקיים עד עצם היום הזה.

לימודי ההוראה

לאחר שסיימתי את לימודי בפנימייה חזרתי הביתה. באחד מביקורי אחי מיכאל, אבי התייעץ איתו לגבי עתידי.

אחי הציע לקחת אותי לאלתא להיות מלחימה, בבוקר למחר הלכנו לאלתא ובכניסה פגש אחי חבר ילדות, שנשאל מה מעשיו כאן ענה לו "באתי עם אחותי לנסות להתקבל לעבודה בתור מלחימה" החבר הציע לו לרשום אותי בגבעת ווישינגטון ללימודי הוראה ולא לכבול אותי במפעל עד השעה 5 אחה"צ. מיד נסענו ונרשמנו ללימודי ההוראה בגבעת וושינגטון.

כיום אני יודעת ששפר חלקי שלמדתי מקצוע שבו חוויתי רגעים של אושר, מקצוע אשר מתאים לי ככפפה ליד.

מקום עבודתי

לאחר שסיימתי את לימודיי התקבלתי לבית הספר "אילנות". חינכתי דורות רבים של תלמידים, אהבתי אותם כילדיי וראיתי שכר בעמלי, גם כיום אני פוגשת תלמדים ואני נרגשת ושמחה בהצלחתם. לימדתי בבית ספר אילנות 27 שנים בכיתות א'-ב'.

המוטו שלי היה דרך ארץ קדמה לתורה, אהבתי ללמד ולחנך ויחד עם זאת משמעת והרגלי הלמידה היו חשובים מאוד. נהגתי לצאת מהכיתה באמתלות שונות, הילדים המשיכו את עבודתם ולא הפרו את האמון שנתתי בהם.

חתונה

את דני הכרתי בהיותי תלמידה במוסד עלייה. נישאתי לדני בגיל 20 ולאחר נישואינו גרנו בגני תקוה ולאחר הולדתה של אורלי ביתי הבכורה עברנו לאשדוד.

התאחדתי עם משפחתי באשדוד.

דני ואני הקמנו משפחה לתפארת, נולדו לנו ילדים נהדרים: אורלי, משה והילה והתברכנו ב 7 נכדים/נכדות נפלאים. משפחתי היא כל עולמי, מקום לשמחה ואושר, אין אהבה גדולה יותר מאהבתי למשפחתי, אושריהם והצלחותיהם הן בראש מעייניי

המשפטים שמלווים אותי בחיי

"לאחר הגשם תמיד זורחת השמש"

"תסתכל מתחתיך ולא מעליך"

"לשמור על אחווה שלום ורעות במשפחה"

"כליה ללה"-להשאיר הכל בידי שמיים

"שנפגוש רק אנשים טובים"

"דרכי אבות – סימן לבנים"

תמונות מספרות

ביום הולדתו של המלך העיר לבשנ חג כל העיר מקושטת בדגלים, בעלי החנויות קישטו את חנויותיהם בשטיחים ובדים צבעוניים. הוכנה במה מיוחדת עליה מגש של תה ועוגיות , כל באי החנות התכבדו – יהודים וערבים. בתמונה אחי בחנות של אבי בנג'הה – חגיגה.

מימונה

בצאת חג הפסח בספרו נהגו הערבים, מכרינו, להגיע לביתינו עם "סנייה" – זה מגש מלאה באגוזים ותמרים, חלב חמאה ודגים. היהודים כיבדו את הערבים במצות, עיקר המימונה בביתינו היא ברכת "אורך ימים".

לאחר הברכה, התכבדנו ב'זאבן' ובשתיית חלב. יש שנהגו ללכת לכהן לקבל את ברכת הכוהנים וברכת אורך ימים. כיום אחי מאיר ממשיך את המסורת ומברך כל אחד מבני המשפחה ונותן לכל אחד מטבע סימן לפרנסה טובה. את המטבע שומרים במהלך כל השנה, ואח"כ נותנים תרומה.

לאחר נישואיי התחלתי לקיים את המימונה כמנהג משפחתו של בעלי. עם ריבות, עוגיות ומופלתה.

חג הפסח

בערב פסח – ליל הסדר כל בני המשפחה מסובים, לבושים בלבן או קפתן. קערת הפסח מכוסה במטפחת מיוחדת,  לפני קריאת ההגדה מסובבים את קערת הפסח מעל ראשי המסובים, ואמרים תוך כדי שירה: "בבהילות יצאנו ממצריים". מטפחת זו עברה מדור לדור, וכיום מצויה אצל אחי הבכור, שמשתמש בה מידי שנה בשנה.

חברת "אליהו הנביא"

ראש חברת אליהו הנביא היה סבי מצד אמי רבי מכלוף אליהו הלוי זצ"ל. הוא פיקד על כל פעולות החברה, כל יומו עמל בגמילות חסידים ומתן בסתר. את ביתו חינך בדרך של חסד.

החברים היו מתאספים כל מוצאי שבת לתכנן את תוכנית השבוע הקרב.

א: לחברה היה בית כנסת אורחים שבו ארחו כל אורח ודאגו לו ללינה ולמזון.

ב: היו משכיני שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו .

ג: עני שאין ביכולתו לקיים מצוות ברית המילה נותנים לו את כל הצרכים לקיום סעודת מצווה לרבות מלבוש.

המוהלים היו נלחמים על המצווה וניסוי לפתות בעל הברית שייקחו על עצמם את הוצאות הברית ובלבד שייתן להם למהול את התינוק.

כל המוהלים מהלו חינם אין כסף.

ד: לחג פסח נהגו לחלק מצות , חרוסת ,ובשר לכל הנזקקים.

ה: בימי חמישי בלילה הניחו סלים מלאי מזון ליד בתי הנזקקים ובימי שישי אספו חלות מבתי המשפחות האמידות חילקו אותם.

ו: כשם שחברי הוועד דאגו לחיים החברה עסקה בחסד של אמת וטיפלו לווית הנפטרים

חברת "אם הבנים" – בחברת אם הבנים היא ועד שמטרתו הייתה לדאוג  לכל צרכי החינוך של כל הילדים, ילדים שידם אינה משגת לשלם "למדו חינם אין כסף". הועד דאג להם לביגוד ולארוחת צהריים בבית הספר.

חברת "ביקור חולים" – אנשי החברה ביקרו כל חולה נזקק בביתו,  דאגו שלם עבור רופא ותרופות ובמקרים רבים גם למזונו.

"מושב זקנים" – מטרת החברה הייתה לאפשר לזקנים ללמוד משניות וזוהר על בסיס יומי. החברה שילמה להם שכר שבועי, דאגה לכל צרכיהם, מזון יומי וביגוד לשבתות וחגים על מנת שיקדישו את כל זמנם ללימוד תורה.

חברת גומלי חסדים/חברת קדישא – תפקידם של חברי גומלי חסדים הייתה לשהות ליד חולה הנוטה למות ולקרוא את קריאת השמע (על מנת שלא יהיה יהודי שיפטר ללא שקראו עליו "קריאת שמע") מיד לאחר פטירתו של החולה היו כורים את הקבר ולאחר הקבורה מכינים לאבלים ארוחת מצווה.

הזוית האישית

אורי: למדתי שסבתא אהבה ללכת ואפשר היה לכנות אותה "ספידומטר", היא הייתה "חולת" קולנוע, למדתי שהיא אהבה את ביתה לכל אחד, והיא סיפרה לי שיום אחד כמעט חטף אותה ערבי. יש לי מזל ששכן עבר שם במקרה והציל אותה והחזיר אותה הביתה ולי יש את סבתא. החוויה הייתה מהנה כי למדתי הרבה דברים על סבתא ונהניתי לכתוב יחד איתה את סיפורה.

סבתא תמר: בזכות העבודה הזו התחברתי יותר לאורי, היו לי כמה שעות איכות איתו. כל יום כשישבתי לכתוב היה מלא התרגשות ושמחה, הכתיבה החזירה אותי למחוזות ילדותי ולחוויות שעצבו את חיי. ומשימת חיי, כמובן, להנחיל לבני משפחתי ערכים ומסורת שעליהם גדלתי.