מאגר סיפורי מורשת

סבתי, שרה, נולדה בתימן, בנדרה ב-1939. זכורים לה עדרי הכבשים, הירק הרב, האוויר הצח, משחקי המחבואים והתופסת שמאוד אהבה בילדותה. הבנים למדו תורה בחדר אצל המורי (רב). סבתא למדה לחלוב עיזים, ללוש בצק ולכבס את בגדיה בנהר יחד עם אימה. בתימן הנשים היו לבושות צנוע עם כיסויי ראש. לסבתא רקמו כובע יקר במיוחד שניקרא "קרקוש", שהיה מיוחד ויפה להפליא.

היהודים בתימן חשו געגועים רבים לארץ ישראל והיו מתפללים לכיוון ירושלים. גם בשנתם ראשם היה מופנה לכיוונה. סבתי שמעה שלבית הכנסת הגיעו שליחים מארץ ישראל והביאו עימם את הבשורה: עולים לארץ ישראל! יש להתכונן בחשאיות גמורה! היא חשה ציפייה גדולה לצד חששות ופחד.  סבתי ומשפחתה שמחו וזאת משום שידעו כי בעלותם ארצה יפגשו את אחיה, משה, אותו לא הכירה. הוא עלה ארצה במטרה ליישב את ארץ ישראל. במכתבו ציין שהוא חייל והוא מצפה להגעת המשפחה.

ההתארגנות לעלייה הוכנה צידה לדרך, מצות וכעכים יבשים. נארזו תכשיטים יקרים ובגדי חג שנעשו בעבודת יד. נאספו ספרי תורה הכתובים על קלף מיוחד עליהם התווספו דפים שרשומים בהם תאריכי הלידה של כל המשפחה. מפאת קדושת ספרי התורה הוחלט שכל הספרים יוטמנו באדמה כדי שלא יפלו בידי זרים.

העלייה לארץ ישראל הייתה ברגל, על גבי חמורים ועם מורה דרך שבתי האב שכרו. "ישנו תחת כיפת השמים, סבלנו מעקיצות של תולעים שהרעידו את האדמה מתחתינו". בדרך נאלצה המשפחה לשלם "דמי כופר" על כל ראש וזאת במטרה להבטיח את שלומם. "כשחצינו את הנחל הייתי על גב החמור. הוא הרכין ראשו לשתות מים ואני נפלתי לתוך המים. אימי, שהייתה על ידי, נבהלה וכולם רצו להרים אותי מהמים". אחרי ייסורי הדרך הגיעה סבתי ומשפחתה לעדן, למחנה שנקרא "חאשד-גאולה". "אני זוכרת מהמחנה את הקופסאות המתגלגלות (מכוניות), את לידת אחי אברהם באוהל והלחם הלבן והארוך (בגט) שנקרא "רותי". עדן הייתה התחנה הסופית לפני העלייה למטוס לארץ ישראל.

שבוע אחרי לידת אחיה עלו לארץ ישראל. ההתרגשות והפחד התערבבו יחד לקראת העלייה למטוס. בהמתנה בשדה התעופה פשטה שמועה שנמסרה על ידי שליח שעל כל הנשים להיפטר במהירות מכל תכשיטיהן ולטמון אותם באדמה בשולי השדה כדי שהמטוס לא ייפול מהשמיים לים. פחד אחז במשפחות והן נפרדו מכל התכשיטים והחפצים היקרים שהיו להן. הטיסה עברה בחשש גדול, בתפילות ובהקאות לתוך שקיות שחולקו מבעוד מועד.  העולים כינו את המטוס "הציפור הגדולה" או "על כנפי נשרים". הייתה זו עליית "מרבד הקסמים".  לפנות בוקר נחת המטוס בארץ במזג אוויר קר. הרישום של המשפחות וילדיהם היה מהיר. הייתה שמועה שאת הילדים קטנים לוקחים למוסד ולכן, כל בית אב הוסיף מספר שנים לילדיו. הפרידו בין הנשים לגברים בעלייה לאוטובוסים שיביאו אותם למעברה. "היה המון בכי וצעקות כי כולם חשבו שהפרידה היא לנצח, אבל כעבור מספר שעות להפתעתנו ….. נפגשנו שוב והשמחה הייתה גדולה."

הם הגיעו למחנה העולים עין שמר במרכזו היה חדר אוכל גדול ומשותף וגם מקלחות משותפות. באחד הימים, חורף 1951, ראתה סבתי פתיתים לבנים יורדים מהשמיים, (שלג). זה היה פלא גדול וקסום בעיניה והיא החלה לרקוד. כנראה התעלפה מהקור וכך, מצאה עצמה כשהוריה משקים אותה ביין כדי לחמם את גופה. האוכל שקיבלו העולים החדשים היה משונה בעיניהם, למשל: קיבלו ריבה שקראו לה "סחוג מתוק".

ניסיון מסירת אברהם סבתי זוכרת מקרה בו רצו לשלוח את התינוק אברהם לאימוץ (בחטיפה), ברגע האחרון אמה של סבתי הגיעה להניק אותו ולא מצאה אותו בעריסתו. בחיפוש מהיר מצאה אותו ישן בין סלים מלאים בכביסה מלוכלכת. המשאית שהייתה אמורה להגיע לקחת את הכביסה עם התינוק איחרה להגיע וכך ניצל הילד. 

להורי סבתי הייתה משפחה ותיקה בארץ שבאה לבקר וסיפרה שבמלחמת השחרור נפל חלל משה, בנם. הוריה של סבתי קיבלו את הידיעה בצער ובעצב רב. סבתי זוכרת עצב שליווה אותה על מות אחיה משה, ושמחה שהיא בארץ ישראל. משה שירת תקופה מסוימת במשטרה המנדטורית, לאחר מכן התגייס לחטיבת אלכסנדרוני.  במאי 1948 בעת מלחמת השחרור נהרג במגדל צדק, ליד ראש העין.

ממחנה העולים עין שמר עברה המשפחה למעברת גאולים בכפר סבא. המעברה הייתה קטנה ובנויה מאוהלים שאוכלסו בעולים מפולין וממצרים. החיים במעברה לא היו קלים. לא היה חשמל, מים ומספיק אוכל. העולים מאירופה היו שונים ומשונים בעיני העולים מתימן במראם, בלבושם ואפילו בשמותיהם. המשפחה קיבלה בית של שניים וחצי חדרים בשכונת גאולים בכ"ס. סבתי החלה לבקר בבית הספר בכיתה ג' כשאינה יודעת קרוא וכתוב וזאת ללא תמיכת משפחתה. זכור לה שהייתה בורחת מהבית כדי להכין שיעורים. יום אחד סבתי מצאה בדרך הביתה  ציפור פצועה, היא לקחה אותה וטיפלה בה. על המקרה הזה סבתי כתבה סיפור ושלחה אותו לעיתון "דבר לילדים" בו פורסם. כל בית הספר דיברו על "הסופרת הצעירה לעתיד". בהמשך פורסמו סיפורי פולקלור שכתבה גם בעיתון "אומר". התקופה הייתה תקופת צנע ולחצו על סבתי להפסיק ללמוד ולצאת לעבוד. לכן בחופשים עבדה בעבודות כגון: תלישת בוטנים, סיוד בתים ועוד…

סבתי למדה בבית ספר תיכון עיוני, כצנלסון, אליו הגיעו התלמידים המצטיינים מהאיזור. באמצע הלימודים פרשה כיוון שהמצב הכלכלי בביתה היה קשה מאוד. סבתי הגישה מועמדות והתקבלה לבית הספר לאחיות ובמסגרתו עברה לחיות בפנימיה. בתום לימודי אחיות מעשיות עברה ללמוד מיילדות. במהלך הלימודים בבית הספר לאחיות פגשה סבתי לראשונה את סבי, בתחילה כאחד מתוך חבר'ה שהיו באים לבקר בבית הספר לאחיות. בסיום הלימודים נשלחה לבית חולים המרכזי לנגב (הנקרא כיום סורוקה) שבבאר שבע. במלחמת ששת הימים  סבתי הוצבה בבית חולים בילינסון, שם טיפלה בחיילים פצועים.

בתום המלחמה חזרה לעבוד כמיילדת. במקביל, חודש הקשר שנותק עם סבי (לאחר 10 שנים). אחרי תקופה קצרה, ב- 24.12.1968 סבתי נישאה. ובמאי 1971 נולדה אמי מירב (הבת הבכורה של סבתי). שנה לאחר מכן נולד דודי, קובי  וכעבור 3 שנים נולד דודי,  עודד. באותה תקופה סבתי השלימה לימודי אחיות מוסמכות. בתחילת שנות ה- 80 החל עידן האפידורל וסבתי הייתה מהמובילות את הנושא הן בהרצאות והן באופן מעשי. סבתי הייתה גם בין הראשונות שהדריכו קורסי הכנה ללידה. ב-1991 נבחרה למועצת העובדים של בית החולים. היא שימשה בתפקידים בוועד העובדים במשך שלוש קדנציות. סבתי השתלמה ברפואה משלימה אותה שילבה בעבודתה. סבתי אף יילדה נשים תחת מתקפה במלחמת המפרץ. בכל שנות עבודתה חשה סבתי הערכה גדולה הן מצד עמיתיה לעבודה והן מצד היולדות שבהן טיפלה במסירות רבה. סבתי נהנתה ונהנית גם כיום מעבודתה כמיילדת. להערכתה היא ילדה מעל 33,000 ילדים וילדות. בטוח שאתם מכירים מישהו שהיא יילדה…

דברי סיכום סבתא שרה: "העלאת חלק מזיכרונותיי הצעירים עם נכדתי הגבירו את מעיינות זיכרונותיי הרבים. מצאתי עצמי בשמחה ובגאווה חולקת עם נכדתי את ההיסטוריה והחוויה האישית שלי. עברו עלי אירועים בלתי נתפסים ובמרכזם העלייה לארץ ישראל יחד עם משפחתי. אני שמחה שנכדתי התעניינה, רשמה וחוותה יחד איתי את עברי. מהעבר להווה שרביט העתיד בידי נכדתי.

"תודה גדולה למורה טלי שליוותה אותנו באהבה ובמסירות בפרוייקט זה. המפגש איתה לווה בהתרגשות רבה. התברר שאנו מכירות עוד מילדותה כשגרנו בשכנות. טלי, יישר כוח!".

 דברי סיכום הנכדה מאיה: "הקשר הרב דורי היה בשבילי חוויה נהדרת שעזרה לי ללמוד על סבתי דברים רבים שלא ידעתי וביניהם איך היה המצב בעבר בתימן ובישראל. לפני הקשר הרב דורי לא הייתה לי הזדמנות לשמוע את סיפוריה של סבתי ולתעד אותם. הקשר הרב דורי נתן לי אפשרות נהדרת לעשות זאת. אני חושבת שללא פרוייקט זה לא הייתי יודעת על סבתי, ילדותה ומשפחתה (שהיא גם המשפחה שלי) כל כך הרבה".