מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ברוסיה

שמי נסיה מנדלסון, נולדתי במוגילוב, בלארוס (ברית המועצות) בתאריך 09/01/1928.

אמי, חיה פרידמן, הייתה גם ילידת מוגילוב. סבא היה פועל וסבתא עקרת בית. אבי, אברהם פרידמן, היה יליד וילנה. שם הוא שירת בצבא האדום, הגיע לברית המועצות והשתתף בחיפוש אחר כנופיות. לאחר מכן השלים קורסים במוסקבה.

בשנת 1937, אבא עבד בסמולביצ'י ליד מינסק, שם הוא היה המפקד של הק.ג.ב המקומי. אבא היה בא לבקר אותנו בבית ומיד לאחר מכן חוזר לעבודה. אני זוכרת את הפגישה האחרונה איתו לפני מעצרו. אנחנו האחיות, היינו מבלות כל קיץ בסמולביצ'י, וכשהוא הסיע אותנו הביתה, באה מכונית ענקית לפגוש אותנו. שתי המכוניות  נעצרו, אבא יצא מהאוטו, ואמר: "אני כנראה לא אחזור, זה ייגמר במעצר איך שאני מבין את זה". אני הבנתי שביקשו מאבא להלשין ולהסגיר חבר, אבל אבא אמר: "איך אני יכול להסגיר מישהו שבמשך 20 יום שכב איתי בבוץ ותפס כנופיות?". גם אמי זומנה לק.ג.ב, ושם הציעו לה לכתוב האשמות על אבא, אבל אימא שלי הגנה על אבא ואמרה שהוא אזרח נאמן ביותר.

אבא נידון לעונש כ"אויב מדינה". בגלל שהוא הכיר את נהלי החקירות ואת המערכת, הוא הצליח לחתום על משהו ולקבל רק חמש שנות מאסר בסיביר. לאחר תקופת המאסר הוא חזר הביתה ולמשך תקופה ארוכה לא הצליח למצוא מקום עבודה חדש.

היו לי שתי אחיות: מניה ולנה. מניה למדה באוניברסיטה להיות מורה. היא החלה ללמוד במוסקבה, אבל לפני המלחמה הכניסו חוק חדש של שכר הלימוד, ואימא שלי לא יכלה לשלם, אז היא הועברה לאוניברסיטה במוגילוב. אני למדתי בבית הספר. לא למדתי בבית ספר יהודי היות שלא היו בתי ספר יהודיים בתקופה ההיא. הייתי פעילה בחוגים ובמיוחד אהבתי לשיר והשתתפתי בחוג שירה. בתקופת החורף גלשתי בסקי עם חברים ביער שליד ביתי.

כשהייתי בת 13 התחילה מלחמת העולם השנייה.

התבגרות במהלך המלחמה

כאשר הגרמנים התחילו להפציץ את מוגילוב ופצצות נפלו ברחוב לידינו, החלטנו שהגיע הזמן לברוח.

לא פינו אותנו בפינוי מאורגן, אנחנו ניסינו להתפנות בעצמנו. בת דודה של אימא שלי, ורה שפירא, באה אלינו ואמרה, שקנתה סוס ועגלה (גם בעלה נרצח ע"י הגרמנים). אנחנו הלכנו עם הדודה ורה: אחיות של אימא, אחותי מניה ולנה ברגל.

בדרך רצינו לאכול, הלכנו למסעדה בעיר Mstislavl בתחנה רכבת. בכיסים של אימא מצאנו 19 רובל ו 90 אגורות. ישבנו ליד שולחן. רק הביאו את המנה הראשונה כשבאו חיילים שלנו ואמרו: רוצו , תברחו, עוד מעט אנחנו שורפים את העיר (בשביל שהגרמנים לא יוכלו להתקרב). אנחנו השארנו את האוכל על השולחן, ורצנו לכיוון הנהר, שמענו ירי מעלינו, התכופפנו, ורצנו….

ביליתי את הלילה בשדה, ביער. היינו  נורא צמאים. נכנסנו לאיזה בית כדי לבקש מים, ובעלת הבית אמרה – לכו מכאן, כי אמרו שאם ניתן ל"יהודים" לשתות – יהרגו אותנו. נאלצנו לשתות מנהר המלוכלך, אנשים היו מוכנים לדחוף אחד את השני רק בשביל לקבל שלוק מים.

הגענו לעיר רוסלבל, 300 ק"מ ממוגילוב. שם לקחו אותנו לרכבת, ושמו על הקרון הפתוח. התחילו להפציץ. כולם קפצו מהקרון לאדמה בשביל לחפש מקום להסתתר.

אוכל לא היה. לפעמים חיילים היו נותנים לנו משהו לאכול. הגענו לאורנבורג, שם אכלסו אתנו במפעל חלב. שם ישנו, ואחר כך כולנו קיבלנו חדר אחד. זה היה סוג של קיבוץ, כולם עבדו כמעט 24 שעות ביממה. המנהל אמר תמיד לאמא שלי – "פרידמן, אין לך כלום, לכן אסור לך להפסיד ימי עבודה".

לאחר מכן גרנו ועבדנו ב "תחנת כוח הידרו". העבודה של אימא שלי הייתה – איסוף הפחם בתחנה, ואני הפיכת פגזים. עבדתי בעוד מפעל, ושם, פועל אחד גילה שיש לי כתב יפה מאוד, ולקח אותי לעבוד במשרד. העבודה הייתה טובה יותר, ואפילו הייתי מקבלת עוד שובר ל 100 גרם לחם ומנה של דייסה. אבל בסוף – הייתי חייבת לעזוב.

אחרי זה, באה המשטרה, לקחה אותי, לא נתנה לי אוכל שלושה ימים, הושיבו אותי ליד שולחן ארוך, הניחו מולי דף ואמרו לי לכתוב שאני, נסיה בת אברהם, הסכמתי לעבוד בשביל  מודיעין גרמני. אמרתי להם: "אני יהודייה, אם הייתי מגיעה לגרמנים, היו רוצחים אותי". למחרת שחררו אותי ולקחו לרכבת. אחרי זה,  חזרתי הביתה לאימא. לאחר מכן עבדתי שוב במפעל.

אבא שוחרר מסיביר בשנת 1942, יותר משנה הוא היה באזרחות, ובשנת 1944 חזר למוגילוב ושלח לנו זימון. הצלחנו לחזור למוגילוב רק בשנת 1946.

במהלך המלחמה פיתחתי תכונות כגון: אחריות, בגרות, איפוק, דאגה למשפחה ולחברים, וויתור, התמודדות עם קשיים וכאב ועוד.

היכרות עם בעלי והקמת המשפחה

בשנת 1946 חזרנו מהמלחמה אל מוגילוב. דרך חברים משותפים הכרתי את לב (בעלי).  יצאנו שנה והתחתנו בשנת 1947. לב ואני עבדנו במפעל גדול שעבדו בו כ-4500 עובדים – אני הייתי סגנית מנהל מחלקת משאבי אנוש ולב היה הנפח של המפעל ועבד בעבודות ברזל. נולדו לנו שני ילדים ראיה ובוריס.

כיום, יש לנו ארבעה נכדים ושלושה נינים.

אני ובעלי, לב

עלייתי לארץ והתמודדותי כעולה חדשה

בשנת 1995 עלינו לארץ לב ואני. בוריס, בני, עלה עם אשתו כחמש שנים לפני ובתי ראיה נשארה עדיין בבלארוס. עלינו לישראל מבלי לדעת מילה בעברית, נסענו ללא נודע. למדנו באולפן עברית בסיסית שתוכל לעזור לנו להסתדר בחיי היום יום. למרות הקשיים והעזיבה של ארץ מולדתי עלינו ברצון ובשמחה רבה למדינת היהודים שלא ידענו עליה הרבה בבלארוס.

בעלי לב ואני ביום עלייתנו לארץ ישראל

הזוית האישית

נסיה: נהניתי מאוד לעבוד עם הנינה המקסימה שלי ואני מאחלת לה הצלחה רבה.

אלונה: היה לי מאוד כיף ומרגש לעבוד עם סבתא רבתא שלי ואני מרגישה שהתכנית הזאת חיברה בינינו.