מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה גיתיאת (קוריאט), נולדתי בשנת 1947 בעיר מקנס שבצפון מרוקו, ועליתי לארץ בשנת 1951 עם הוריי, אחותי איווט ואחי אברהם כשהייתי בת 3 וחצי.

עם עלייתנו התגוררנו במחנה "שער העלייה" שבעתלית לצד שאר העולים, בהאנגרים גדולים שכל מה שהיה בהם זה מיטות-מיטות, וכל משפחה קיבלה מספר מיטות כמספר הנפשות. למרגלות כל מיטה, היה מונח הרכוש הדל במזוודה או בצרור. הארוחות חולקו בשעות קבועות.

באחד הימים יצאתי החוצה לשחק ולאחר מכן, כשחזרתי פנימה ראיתי את אמי ממררת בבכי ומחבקת עלם יפה תואר וילדה גבעולית עם מכנסיים קצרים וגם הם מיררו בבכי. שאלתי את השכנה הסמוכה אלינו "למה אימא שלי בוכה?" והיא ענתה "אלה אחים שלך ואימא שלך לא ראתה אותם הרבה זמן". היו אלו אחי שלום, שעלה ארצה ביוזמתו והתגורר בבית החלוצים בירושלים והתגייס לצבא, ואחותי פרלה, שעלתה עם עליית הנוער לקיבוץ נגבה ואני לא הכרתי אותם. ההתרגשות הייתה עצומה.

לאחר השהייה במחנה שער העלייה עברנו למעברה ושם קרה אסון. אחי אברהם שבא לחופש מהקיבוץ, נהרג עם אוטו שהביא עולים חדשים והוא עזר להם. אמי לא יכלה להוסיף לגור שם ולכן עברנו לקריית אתא.

חיי עברו על מי מנוחות עד לגיוס לצבא, שזו הייתה תקופה מבחינתי מדהימה כאלחוטנית אוויר. עד היום אנחנו קבוצה מגובשת שנפגשת מספר פעמים בשנה. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, השתחררתי מצה"ל והימים היו ימי מיתון קשה בארץ.

בעת שירותי הצבאי, תקופה יפה

אחרי הצבא למדתי בסמינר בית רוטנברג שעל הכרמל ואז נשלחתי לעבוד עם נוער קשה חינוך בבת ים וגרתי בקומונה בתל אביב. אכן זו הייתה תקופה מרתקת.

בינואר בשנת 1971 נישאתי ליוסי. בשנת 1972 נולדה בתי הבכורה מרב, אימא של אימרי, ותוך כדי ניהול המשפחה האהובה שלי, נרשמתי ללימודי עיתונאות. בהמשך נולדו אבירם ויפעת. שלושת ילדי הם בוגרי אוניברסיטה מוכשרים ומהם קיבלתי את המתנה שאין דומה לה – את תשעת נכדיי, שלהם אני קוראת "הדובדבן שבקצפת".

כעת אני עוסקת בהתנדבות, משחקת ברידג' ואוהבת את קרבתם של נכדיי וילדיי. אוהבת מאוד לקרוא, לצייר ולכתוב. בקיצור, אין רגע דל וחיי משופעים בתוכן. אני מנסה בכל הזדמנות להקנות לנכדים שלי ידע ותובנות מניסיוני. הלוואי שימשיך כך.

הזוית האישית

סבתא רינה: מעגל החיים סובב לו בציר קבוע של ילדות, בגרות, זקנה והתוכן שאנו יוצקים בתוכו.

הנכד אמרי: למדתי מהסיפור שסבתא אוהבת לתרום למדינה ואוהבת את המשפחה שלנו.

רינה גיתיאת תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור:

אימא למה את בוכה? סיפור העלייה שלי ממרוקו