מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמה בק. נולדתי בסודן בתאריך 21 באוגוסט 1944 בעיר חרטום, בת לארבע דורות של יהודים שהגיעו מעיראק, מצריים וגרמניה למשפחת ברלנטישטיין (יהלום). יש לי אח גדול בשם צבי שנולד כשנה לפני. החיים בסודן עבור היהודים היו שלווים והייתה לנו משרתת. גרתי בסודן עד גיל חמש ושיחקתי בבובות ובכדור בגינה של ביתנו. לאחר הקמת מדינת ישראל יחס התושבים אל היהודים התדרדר.

בשנת 1949 הורי, אסתר ויוסף, ביקרו בישראל והחליטו לעלות לארץ. מאחר והורי החליטו להישאר בארץ במהלך הביקור, הגענו לישראל בלי כלום. חיינו בדירה של חדר בתל אביב. דירת החדר הייתה מיועדת לזוגות ולא הרשו לילדים לגור בדירה. הורי אמרו שיש להם רק ילד אחד והתחננו שירשו לו לגור איתם בדירה. בסופו של דבר אחי הבכור גר איתם ואני גרתי עם דודתי פרידה. במשך כשנה הייתי מגיעה לבקר בבית הורי בתור האחיינית שלהם וחסר לי מאוד הקשר היום יומי עם הורי. אחי הבכור הציק לי רבות כל השנים עם סיפורים על כך שהוא בילה עם ההורים כל הזמן ושאותי לא לקחו. כאשר הייתי בת שש, הורי זכו בהגרלה של בית בבצרון. כאשר הייתי בת שמונה נולד אחי אלי. בשנת 1957 עלתה סבתי לארץ מאחר והייתה בין היהודים האחרונים שנשארו בסודן.

בסודן דיברנו ערבית. השינוי בשפה לא היה קשה מאחר והתקבלנו בארץ על ידי המשפחה של אמי ואבי שעזרו לנו התאקלם. אבי עבד כמנהל חשבונות בחברת של, ואחר כך בפז, ואמי עבדה במספר עבודות, בין השאר במפעל תסס וכפועלת במפעל לחמנו, שהפך להיות מפעל אוסם.

כאשר דודיי עלו לארץ הם גרו איתנו בבית בבצרון בבית של שני חדרים. ההורים שלי לימדו אותי לכבד את כולם, אם אתה חבר שלו או לא. אם מישהו היה מגיע אלינו לביקור במפתיע, היינו נותנים לו לאכול וחולקים איתו את מה שהיה לנו.

בישראל שיחקתי עם בני הדודים, קרובי משפחה וילדי השכנים בקפיצה על חבל ובסבתא סורגת (משחק של חוט עבה שעושים איתו צורות הנדסיות בשני הידיים והחבר צריך לקחת לידיו תוך שמירה על הצורה).

אמי עבדה מאוד קשה לכן עזרתי אני בניהול הבית ובטיפול באחים שלי מאחר וזה מה שהיה נהוג אצל ספרדים באותה תקופה. אבי לחם בצבא בזמן  מלחמת סיני אך לא הרשה לי להתגייס, על כך אני מצטערת עד היום. למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי בבנק לאומי.

תמונת ילדות

למרבה המזל בעלי אברהם (אבי) עבר לגור בבצרון עם הוריו והכרנו במועדון פנויים פנויות. לאחר כשנתיים התחתנו. בתחילה גרנו בדירת 2 חדרים בבת ים ולאחר מכן עם הולדת בננו הבכור אודי עברנו לדירת 3 חדרים ביד אליהו שם נולדה בתנו רוית ובן הזקונים יוסי.

ביום נישואינו

בשנת  1979 עברנו לגני תקווה, כי רצינו לגור בבית פרטי. כאשר עברנו לגני תקווה עזבתי את העבודה בבנק בגלל המרחק והתחלתי לעבוד במועצה המקומית בגני תקווה. בהתחלה גרנו בצריף של 2 חדרים ולאחר כשנה התחלנו בבניית הבית. במהלך הבניה היה צריך להרוס חלק מהצריף שהיה בשטח של הבית החדש. כך נוצר מצב בו גרנו בחדר אחד של הצריף עם מטבחון קטן, והחדר שימש גם כסלון שלנו וגם כחדר שינה. הצריף היה מחובר לקרוון עם מקלחון וחדר אחד בו ישנו הילדים. את השירותים חפר אבי בחצר ובלילות אם מישהו היה צריך לשירותים, היינו צריכים לצאת אל מחוץ לבית ובזמן שירד גשם דילגנו בין השלוליות. בזמן הבניה המורה של בננו עשתה ביקורי בית ועדיין גרנו בצריף. יום אחד בננו הודיע בצהריים שהמורה באה לביקור. ניסנו לסדר במהירות את הבית וכשהיא הגיעה היא אמרה "איזה יופי הבית נראה כמו בונבוניירה".

לפני כחמש שנים מכרנו את הבית הפרטי ועברנו לגור בבית דירות, בו יש לנו מקום לארח את כולם: חברים, ילדים ואת תשעת הנכדים שלנו.

במרץ 2019 נחגוג 53 שנות נישואין. היום אנחנו פנסיונרים, אני משחקת ברידג', אוהבת לשמוע הרצאות ואנחנו אוהבים מאוד לטייל, בארץ ובעולם, לראות פריחות, נופים ולפגוש תרבויות מעניינות.

הזוית האישית

סבתא נחמה בק: ראינו חשיבות רבה ושמחנו כשנכדנו אורי הזמין אותנו להשתתף במפגשים הבין דוריים שהתקיימו במסגרת בית סיפרו ובהם העברנו לו את סיפורי משפחותינו. בנוסף נהנינו ממוצרי הלוואי הבאים. התברר לנו כי אורי ידע עלינו ועל משפחותינו יותר פרטים מאשר חשבנו. השלמנו לו פרטים שרצה לדעת ושלא ידע. שמענו סיפורים מעניינים של משתתפים אחרים במפגשים. העמיק הקשר בינינו לבין אורי עקב תוספת הזמן של המפגשים ושל ארוחות שאכלנו יחד בסיום המפגשים. לסיכום נהנינו מהשתתפותנו בפעילות מבורכת זו.

אורי: לדעתי לכתוב את הסיפור היה ממש כיף, למרות שסבא וסבתא לא הגיעו לכל השיעורים. הייתי שמח אם היינו ממשיכים להיפגש עד סוף השנה. חבל שלא ממשיכים את המפגשים ואני מאחל לכם שיתעניינו בסיפור שלכם.