מנוסה בגיל צעיר
סיפורה של ציפורה
ציפורה נולדה בפולין בשנת 1922 בעיירה ששמה זמושץ, הנמצאת על גבול אוקרינה. משפחתה כללה את הוריה, סבתה, חמישה אחים קטנים ואח בכור שכבר היה נשוי והיו לו שני ילדים קטנים – בן ובת.
חייהם בעיר היו טובים. אביה היה סוחר ברהיטים ואמה הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים. בגיל 15 נכוותה ציפורה בכל גופה משריפה שהhיתה בביתה. רב העיר המליץ להוסיף לשמה עוד שם "חיה", כפי שהאמונה אומרת- זה ישמור עליה ויגרום לה להבריא, ואכן כך היה.
בשנת 1938 כשנפוצה השמועה שהגרמנים פולשים לפולין החליט אחיה הגדול לברוח עם אשתו וילדיו מפולין לכיוון רוסיה, במשפחה הוחלט שציפורה תברח יחד עם משפחת אחיה.
אכן ההתארגנות הייתה מאד מהירה והם יצאו לדרך. ציפורה היתה רק בת 17 אבל כבר לקחה על עצמה את האחריות על חייה, אחיה ואישתו היו צריכים בעיקר לדאוג לילדיהם הקטנים. הדרך הייתה קשה, הם עברו בעיירות קטנות בהן האנשים לא היו מוכנים לעזור להם, בדרך כלל הם ישנו בשדות מתחת לקורת השמים, אוכל כמעט ולא היה והם הסתפקו במעט האוכל שהצליחו לקחת מהבית. אמנם היו כפרים קטנים בהם האנשים ריחמו על המשפחה הקטנה והכניסו אותם לביתם, נתנו להם מקום לישון ומעט אוכל, היות וגם להם היה חסר.
כך הם המשיכו לנדוד עד שהגיעו לערבות סיביר, כידוע סיביר הוא אחד המקומות הקרים ביותר בעולם ובעיקר ברוסיה. ושם באחת הערים הם החליטו להתיישב, הם סברו כי הגרמנים לא יצליחו להגיע לאזורים אלה.
החיים בסיביר היו מאד קשים, ציפורה חיפשה עבודה בכדי שתוכל לעזור למשפחתה, ואכן היא מצאה עבודה מהר מאד בתור מוכרת באחת החנויות בעיר. השכר היה נמוך מאד ולא הספיק בכדי לקנות אוכל. הם חיו בצמצום רב, בחדר אחד כל חמשת הנפשות, היו ימים שהקור היה כל כך חזק שאפילו לצאת לעבודה היא לא יכלה.
ציפורה הייתה נערה יפה מאד וכל צעירי העיר באו לראותה בחנות שבו עבדה, אבל בחור אחד מצא חן בעיניה מאד, שמו היה יוסף קורן. הוא היה גבר נאה מאד ואמיד (לפי הקריטריונים שהיו במקום). הם החליטו להתחתן. לא היה במקום היכן לקנות טבעת לכן הוא קידש אותה במטבע.
הם התחילו את חייהם בעיר אך המצב הלך והחמיר היות והרוסים הפסיקו לשלוח אוכל לחנויות בסיביר כי הם היו צריכים את כל הסחורות לצורכי המלחמה. מצבו הכלכלי של יוסף גם החמיר לאור הנסיבות והיו זמנים שלא היה להם מה לאכול, בינתיים נולד בנם הבכור אך היות ולא היה להם מה לתת לו לאכול, לאחר שנה הוא נפטר מרעב. לאחר מות בנה, החליטה ציפורה שהיא לא תלד ילדים עד סיום המלחמה.
בשנת 1945, כאשר הסתיימה המלחמה הם החליטו לחזור לכיוון פולין. כשהגיעו לפולין התברר שכל משפחתה של ציפורה נרצחה בשואה. הדרכים היו חסומות כתוצאה מהמלחמה והדרך הייתה קשה ביותר. בדרך החליטו הזוג הצעיר שהם לא מוכנים לגור בפולין יותר וחיפשו דרך לעלות לישראל. אחיה של ציפורה ובני משפחתו החליטו להשאר בפולין ואכן הם חיו בפולין עד שנת 1962 ורק אז הם עלו לארץ. במנוסתם הם הצליחו להגיע למחנה העקורים
"ברגן בלזן" שהיה מחנה ריכוז לפני שנכבש ע"י האנגלים, הם חיו במחנה שנתיים ובינתיים נולדה בתם הבכורה חסידה (סבתא של יעל) בשנת 1946 הם קיבלו אישור לגלי לעלות לישראל.
במרץ 1947 הגיעה המשפחה לישראל לעיר ושמה בית וגן (בת ים היום) הם קיבלו חדר בתוך מבנה בעל 6 חדרים, כשבכל חדר גרה משפחה אחרת. השירותים והמטבח היו מחוץ למבנה. יוסף גויס לצבא וציפורה יצאה לעבודה בכדי לפרנס את משפחתה הקטנה. בשנת 1950 נולד בנם השני ואז הם כבר עברו לגור בבית שהם הצליחו לקנות בבת ים.
והשמחה שבה להיות בביתם.
מילון
ברגן בלזןמחנה ריכוז , מחנה עכורים
ציטוטים
”"והשמחה שבה להיות בביתם"“