מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952. גרנו במושב יושיביה הממוקם במערב הנגב הצפוני ליד העיר נתיבות. כאשר הייתי בת שש וחצי עזבנו את המושב ועברנו לגור בכפר סבא, שם גרנו בדירה בת שניים וחצי חדרים, היינו תשע נפשות – אבא, אמא ושבעה אחים ואחיות. בילדותי שיחקתי במשחקים שאילתרנו: בנינו קורקינט מקרשים, גלגלים ומסמרים שמצאנו, זה היה אושר גדול לבנות קורקינט, שיחקנו גם בגוגואים, במחבואים ועוד.

אהבנו לצאת לטייל הרבה בשדות, אספנו מהשטחים החקלאיים סביבנו יבול בהתאם לעונות השנה, תפוחי אדמה, בוטנים ועוד. אני זוכרת שעבורי איסוף תפוחי האדמה הייתה חגיגה גדולה כי ידעתי שבימים הבאים אוכל לאכול הרבה צ'יפס.

ברחוב בו גרתי, היה בית כנסת בו התפלל אבא שלי וגם סבא שלי מרדכי ז"ל (סבא רבא של יעל). בצמוד לביתנו היה בית כנסת תימני בו התפללו השכנים שעלו מתימן. אהבתי מאוד לשמוע את התפילות בימי שישי ושבת ועודני זוכרת אותן בגעגועים. בגינת הבית שלנו שהייתה מאוד גדולה אפשר היה למצוא כל טוב, גידלנו שם דלעת, חצילים, פלפל, ענבים, רימונים, שזיפים, גויאבות, תירס, פטרוזיליה ונענע. אגב, התירס סיפק לנו הילדים תעסוקה: מכיוון שבבית שלנו לא היו צעצועים, נהגנו אני ואחיותיי לקלוע צמות לרעמת השיער שהייתה בכל קלח של תירס.

אבי היה מנהל עבודה במפעל "אלבר", שם ייצרו חלקי אלומיניום למטוסים וגם את מטבע הגרוש! אבי היה חריף שכל וחכם מאוד. הוא דיבר שש שפות: עברית, ערבית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויידיש.

כאשר אבי – סבא אליהו – עוד היה באלג'יר, לפני שהוריי עלו לישראל, הוא התגייס לצבא הצרפתי – השלטון הצרפתי שלט אז באלג'יר – והשתתף במלחמה נגד הנאצים, היה זה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבי נעדר מהבית שלוש שנים. אחי הבכור ישראל נולד בתחילת המלחמה, וכאשר אבי חזר מהמלחמה ישראל היה כבר בן שלוש, ישראל ואבי לא הכירו זה את זה כשנפגשו כשאבי שב מהמלחמה. את השפה הגרמנית והאיטלקית אבי רכש במהלך המלחמה.

אמי ביה הייתה עקרת בית. היא שרה מאוד יפה ואהבה מאוד שירים של חוה אלברשטיין, יהורם גאון, להקת התרנגולים וכמובן גם שירים בערבית שהייתה שפת האם שלה. אמי הייתה האישה היחידה בשכונה שדיברה עברית רהוטה. הייתה לה קליטה מאוד טובה של שפות ודיברה גם ערבית, צרפתית יידיש ודיברה עם השכנים התימנים בשפה שלהם ושרה את השירים שלהם. היא הייתה חכמה, מצחיקה וצנועה מאוד.

מנהג מיוחד שאני זוכרת מילדותי קשור לאמי, בכל יום שישי היא הייתה מכינה מראש שתי ביצים קשות, שתי פרוסות לחם שחור וכמה גרושים. היה קבצן עני שהיה מגיע לביתנו בכל יום שישי, נעמד בכניסה לבית ומנגן במסרק עטוף בנייר פרגמנט, וכשאימא שמעה אותו מנגן הייתה מבקשת ממני לצאת אליו ולתת לו את הלחם, הביצים והגרושים. זה היה מנהג קבוע.

עוד מנהג קבוע שזכור לי, בכל שבת – אמא שלי הייתה מכינה שקיות עם ממתקים טעימים ומיוחדים, אנחנו הילדים היינו הולכים בכל שבת בצהרי היום למוסד "רוחמה" – מוסד לילדים עם פיגור שכלי, הילדים היו כבר מחכים לנו שם כל שבת כדי לקבל מאתנו את השקיות עם הממתקים שאמא שלי הכינה. ממתקים בתקופה זאת היו מצרך שאנחנו הילדים קיבלנו לעתים נדירות.

לכבוד השבת אמי הייתה מכינה סוג של חמין – בעצם מין מרק, החמין הכיל כדורי סולת, בשר ורגליים של תרנגול (זה היה נחשב למאכל של עניים). החמין הזה נקרא טפינה. הוא היה מונח כל השבת על הפלטה והיה טעים מאוד.

מבית הספר בו למדתי, "בר אילן כפר סבא", אין לי זיכרונות טובים כל כך אבל בכל זאת יש לי זיכרון טוב אחד. פעם אחת היה לנו מבחן בתנ"ך עם הרבה שאלות וכתבתי תשובות מלאות. המורה העביר אותי עם המבחן מכיתה לכיתה ואמר :"כך צריך להראות מבחן טוב". זה משהו שאני זוכרת מאוד מאז. המקצועות שאהבתי היו תנ"ך, חיבור וציור. המורה לתנ"ך היה יצחק בון ז"ל,  כשהוא לימד אותנו גמעתי בשקיקה והרגשתי שאני יושבת מול מסך קולנוע ענק ורואה מול עיניי את כל מה שתיאר.

אהבתי מאוד לקרוא ספרים ולהאזין לתסכיתים ברדיו (סיפורים בהמשכים). היו לי גם אוספים כמו עטיפות של מסטיקים, מפיות שולחן ואריזות מנייר כסף של ממתקים. מה ששימח אותי במיוחד בילדותי היה לשמוע שירים מתקליטים, החלום שלי היה לנגן בגיטרה, חלום שלא התממש כי המצב הכלכלי בבית לא היה קל, ולהוריי לא הייתה אפשרות לשלוח אותי או את אחיי ללמוד לנגן בגיטרה או כל כלי נגינה אחר.

לא נהוג היה לחגוג בת מצווה לבנות אבל לבנים התקיימה חגיגת הבר מצווה שהסתכמה בכך שבר המצווה הניח תפילין ועלה לתורה.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי אז בת 15, אבי שירת בהג"א (הגנה אזרחית). לא היה לנו מקלט בבית ולכן חפרנו שוחה בחצר ומסביבה יצרנו קירות משקי חול. אבל לבסוף לא נכנסו לתוכה כדי להתגונן מפני הפגזים שנורו, כיוון שהשכנים שלנו הציעו לנו להצטרף אליהם למקלט. אני זוכרת את קולות הנפץ והיריות, כי קלקיליה גובלת עם כפר סבא. למעשה האויב היה קרוב מאוד אלינו. בשעות הערב היינו צריכים לשמור על האפלה מוחלטת. כנערה היה בי פחד גדול מאוד שהערבים יגיעו עד אלינו ויטבחו בנו. לא נעזרנו בפסיכולוגים ובאנשי מקצוע. כל אחד התמודד בדרכו שלו עם הפחדים שלו מהמלחמה.

זיכרון מרגש ומיוחד מאוד שיש לי מהמלחמה – בשלב מסוים כשהיינו במקלט שמענו ברדיו שירושלים והכותל המערבי בידינו. כל אנשי השכונה יצאו מהמקלטים והתחילו לרקוד ולשיר ברחובות השכונה "ירושלים של זהב". זה היה מרגש ביותר! כאשר הסתיימה המלחמה החלו להגיע ידיעות עצובות מאוד על בני העיר שנפלו במלחמה. היו לא מעטים מהם שאני הכרתי אישית.

בשנת 1979 הכרתי את בעלי היקר, מאיר ז"ל, נישאנו תוך תקופה קצרה מאוד. היות שאימי חלתה במחלה סופנית, אנחנו רצינו מאוד שאמי תוכל להשתתף בשמחתנו ואף קיווינו שהיא עוד תזכה לראות מאתנו נכד, אך לצערנו לאחר כשנה אמי נפטרה.

מאיר בעלי נפטר בט"ו אלול תשע"ג 2013.

אמנם ימי הילדות שלנו היו מלווים בקשיים ובמחסור, אך היום במבט לאחור אני יודעת שדווקא מתוך הקושי והפשטות למדנו, התחשלנו וצמחנו.

תשע"ה 2015