מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה אליגריה נולדתי בראבט שבמרוקו.

למדתי בבית ספר אליאנס שבראבט, שם למדנו גם עברית. במרוקו היו קבוצות נוער של בני עקיבא, שעזרו בכל מה שקשור ליהודים ולעלייה לארץ ישראל. שני האחים הבוגרים שלי, עלו לישראל, לפני שנת 1948 והשתתפו במלחמות, עד להכרזת המדינה.

בגיל 11 עליתי עם קבוצת "עליית הנוער" למרסיי, שבצרפת. בצרפת הייתי שנה אחת בלבד ובגיל 12 עליתי עם כל הקבוצה לארץ ישראל. לקחו אותנו למחנה אחוזה שבחיפה. לאחר כשבוע, אחי הגדול חיים, הגיע אליי למחנה ולקח אותי לפנימיית "בית יעקב" שבירושלים. כשבאתי לפנימיית "בית יעקב", מנהל הפנימייה החליט לקרוא לי שמחה כי שמחה בצרפתית זה אלגריה.

בבית ילדותנו

במרוקו, ההורים לבשו ג'לבייה. אמא שמה על ראשה שלוש שכבות של מטפחות והקפידה על צניעותה. אמא-עליזה עיישה, עסקה בתפירת בגדי עבודה לכל צורכי ארמון מלך מרוקו. אבא-מאיר, לאבא היה חנות סיטונאות בו מכר דברים שונים ומכך התפרנס. אנחנו עשרה אחים ושמם: ניסים הבכור, אחריו נולדו: אסתר, חיים, רחל, יוסף, שלמה, עליה, אני שמחה, רינה נולדה אחרי ואחרון בן זקונים נולד רפי. בבית בו גדלנו היו מקלחות וחדרים, חדרים וגם הול גדול, שהיה למעשה הסלון שלנו. לסביבה שלנו קראו גטו "מלאח", במרוקאית. קראו למקום גטו, בגלל שזו הייתה סביבה שבה התגוררו רק יהודים. בגטו היה לנו בית כנסת, היה לנו גם ים.

זיכרונות ילדות

הייתי בפנימייה, הגעתי לשם בגיל 12 ל"בית יעקב" למדנו  שם מבית ספר יסודי כמובן שעשינו המון מפגשים משחקי כיתה. בערב ראש חודש היינו עושים ערב של חגיגה, שמחה, וכיבוד חגיגי . אני זוכרת אירוע מיוחד שעשינו בערב חג שבועות, עלינו לקבר צדיק דוד המלך  וקראנו שם כל הערב פרקי תהילים וחזרנו בשמחה ובריקודים לפנימייה. הייתה לנו שם מתפרה למדנו לתפור ולבשל בצוותא, כולם ביחד. אני זוכרת, בשנה שירד שלג היינו יוצאים ונהנים מהשלג. למדתי שם עד לתיכון. ברגע שנכנסתי לתיכון התחלתי להדריך קבוצה של ילדות שהגיעו מאירופה. ילדות ניצולות שואה. הן קראו לי "אחות" בגלל הקשר המיוחד שהיה לי עם הילדות. עם הילדות יצאנו לטיולים לקברי צדיקים בטבריה, רבי שמעון, למטולה וגם לצפת. אחרי התקופה שבה הדרכתי את הילדות, היגיעו הורי לארץ ואז הייתי צריכה לעזוב, יותר נכון נאלצתי לעזוב את הפנימייה ולהצטרף לבית הוריי שביישוב חצור.

בחצור, כבר הייתי בוגרת וקיבלתי תפקיד הוראה בבית הספר, עבדתי בבית ספר שקראו לו "חוני המעגל" עם כיתות א'. גם  עם כתה זו שלימדתי, עשיתי הפעלות משחקי ספורט וטיולים. אחרי שלוש שנים של עבודה בחצור כמחנכת כיתות א', עברתי ללמד בנועם מוריה, בגבעת המורה בעפולה. עבדתי שם שנה כמחנכת כתה א'. שם הכרתי את בעלי אורי זל שגר במושב דבורה, עשו לנו שידוך. אחרי שלושה חודשים מיום הכרותנו, התחתנו ואז קיבלתי עבודה במושבי תענך, בבית ספר ממלכתי דתי במושב תענך כמחנכת כתה א'. אחרי שנה בשנת 1962 נולד בני הבכור בשם יורם זל. במושב גידלנו עופות ובעלי היה מכונאי טרקטור ומטפל במשק הגדול שלנו. אחרי שלוש שנים נולדה שולה בשנת 1965.

בפנימיה

הזוית האישית

נועה שמחה ביטון: "אני קרויה על שם סבתא שמחה, שמשתתפת עימי השנה בתכנית הקשר הרב דורי ביחד העלנו את סיפורה של סבתי: חייה בפנימיה, ההדרכה ועד לתפקידה כמחנכת.