מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1934 בבוקרשט שברומניה.ילדותי עברה תוך המלחמה – היא מלחמת העולם השניה, תוך כדי הפצצות וריצות בלילה למקלט, תוך נשיאת תיק עזרה ראשונה. אפילו נעזרתי בו כדי לחבוש את אבי שנפצע מרסיס.

התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר של נזירים משם גורשתי כעבור שבועים יחד עם כל התלמידים היהודים. הקהילה היהודית התארגנה במהירות והקימה בתי ספר בתוך בתי כנסת. הדרך לבית הספר שהיה בבית הכנסת עברה דרך סמטה צרה ותוך שהשמיעו נגדנו קריאות גנאי. ליד בית הכנסת היה מגרש ושם נהגנו לשחק כדורגל עם כדור שהיה עשוי מסמרטוטים. יום אחד קראו לי לבוא לשחק אחרי הלימודים אבל אני החלטתי ללכת הביתה ואז החלה הפצצה. אחר כך התברר לי שנפלה פצצה בדיוק במגרש שנהגנו לשחק ובמזל נצלתי. גם יתר הילדים החליטו לא לשחק וגם הם ניצלו.

המלחמה נגמרה בסוף ואבי נפטר ממחלה קשה ואמי החליטה שנעלה ארצה.

העלייה לישראל

הרשו לנו לקחת רק מעט דברים, יצאנו עם ארגז אחד שבתוכו היו כמה כלי מיטה, כמה בגדים וכמה סירים. עלינו על אוניה ששמה היה טרנסילבניה. היתה צפיפות גדולה ואני חליתי. כדי שהרופא יסכים לבדוק אותי אמי נאלצה לתת לו את הנקניק שהבאנו איתנו שאמרו לנו שהוא שוה הרבה כסף בארץ כי היה בארץ צנע.

כשירדנו מהאוניה בחיפה העבירו אותנו למחנה עולים שער עליה. שם עשו עלינו די.די.טי כי חשבו שיש לנו כינים. למזלנו לא נזוקנו מזה כי יש רבים שחטפו מחלה. משם היו צריכים לנתב אותנו למעברה וכל בוקר הייתי הולך לפקיד הסוכנות כדי שיגיד לנו לאן מעבירים אותנו. הייתי שואל את הפקיד לאן? הוא היה עונה לי בוקרה בוקרה ואני לא הבנתי מה הוא אומר. התברר לי שבוקרה זה מחר במרוקאית והוא חשב שאני מרוקאי כי הייתי כזה שחרחר.

בסוף שלחו אותנו למעברה בכפר ברנדס ליד חדרה. אמי ואני קיבלנו אוהל והריצפה היתה חול ומאחר וזה היה בחודש אוגוסט היה נורא נורא חם. כדי לשאוב קצת אויר היינו הולכים לפרדס סמוך ושוכבים על שמיכה בצל עצי האקליפטוס שתחמו את הפרדס. אני התחלתי לחפש עבודה ובתחילה מצאתי עבודה בבנין. היה צריך לקום נורא מוקדם כדי לעבוד בשעות שלא היה הכי חם.

בוקר אחד אחרתי לעבודה וכדי לכפר על זה ניגשתי למקום שעבדתי יום קודם ולא שמתי לב שיתר הפועלים בורחים מהבנין ואז התנפלו עלי דבורים ועקצו אותי מכל עבר. התנפחתי כמו בלון ולאחר שאמרו לי שזה מסוכן לקחו אותי לבית חולים קיבלתי זריקה ואחרי זמן מה התאוששתי. לעבודה בבנין כבר לא חזרתי. מצאתי עבודה אחרת והיא בתור מרים תיבות בפרדס. רק הייתה עם זה בעיה אחת שהתיבות היו כבדות מדי ולא הצלחתי להרים אותם. כשיתר העובדים ראו את זה דאגו שאני אקבל עבודה אחרת. אני בחרתי בעבודה קשה יותר כי השכר היה גבוה יותר.

במעברה היינו חברים כולם רומנים, מרוקאים, פולנים, תימנים וכל הצעירים היינו יוצאים לבלות יחד. אחרי זמן מה הגיעו ארצה דודתי, דודי ובנם. עברנו יחד איתם לחיפה והתגוררנו כולנו בחדר אחד במרתף של בית שבו התגוררו עוד שתי משפחות. היו לנו שירותים ומקלחת בצריפון בחוץ. אז ניסיתי להתקבל להמשך לימודים. בבית הספר הראלי לא קיבלו אותי כי הם אמרו שהם לא מקבלים עולים חדשים ועוד כאלה שאין להם כסף לשלם שכר לימוד. התקבלתי בסוף לבית ספר של זרם העובדים ושם למדתי עד שקיבלתי תעודת בגרות.

הזוית האישית

סבא פאול גלזר בתכנית הקשר הרב דורי מספר לאביאל הנכד את סיפוריו.

תמונות מביקור בבית ספר נתיב אליעזר כרמל, חיפה