מאגר סיפורי מורשת

הנכדה אילת-חן וקנין והנין שהם וקנין מביאים את סיפורה של סבתא שרה מדר לבית מסוורי.

סבתא שרה מדר נולדה בשנת 1931 ליוסף מדר ומרים מסוורי בכפר "נאדרי" במחוז "בעדן" שבתימן, שלישית מבין חמישה ילדים. היא נישאה לסבא יעקב ז"ל בגיל 17 בשנת 1948 בארץ ישראל. בתימן נקראה סבתא בשם זוהרה. פירוש המילה מדר זה סוג של חרס עשוי מעפר אדום שממנו הכינו קדרות לאוכל.

תמונה משפחתית

סבתא שרה מספרת את זיכרונות ילדותה מתימן

גרנו בדירה קטנה, שני חדרים המטבח היה בחוץ ובו היה טאבון על גחלים בו הכינו הכל. לאחר שהכינו בו פיתות ולאחר שהגחלים היו אדומים היינו מבשלים עליהם כל הלילה בתוך קדרות. את העצים הינו אוספים מהיערות הסמוכים לכפר. כביסות ומקלחות עשינו בנחל הקרוב לכפר.

חינוך לבנים ולבנות – בנים מגיל מאוד צעיר למדו תורה אצל ה"מורי". הבנות היו יוצאות לשדה יחד עם האמהות, לאסוף עצים ולהביא מים. בבית הן בישלו וניקו. הן לא למדו ולא עבדו מחוץ לבית.

מזון וכלכלה – אוכל היינו מכינים הכל לבד. הגברים היו קונים את החיטה והדורה והנשים היו בוררות אותן וטוחנות אותן באבניי ריחיים ומזה היינו מכינות פיתות ודייסות. לכל משפחה הייתה פרה בחצר ומהחלב שלה היינו מכינים שמנה. (את הפרה עזבנו ע"י הבית כאשר עזבנו את הכפר) בשר- היה רב ששוחט לנו והיינו מתחלקים כמה משפחות בבשר.

מקצועות העיסוק בתימן – הגברים היהודים היו עוסקים בעיקר במקצועות האריגה, התפירה והצורפות.

תורה ומצוות הדת הייתה מאוד שמורה, הקפידו על התפילות והמצוות. בית הכנסת הייתה באחד הבתים שם התפללו (כולם ידעו את כל התפילות בע"פ) ושם גם שמעו ולמדו את כל הדינים וההלכות.

שכנות עם ערבים – בכפר שלנו גרו גם ערבים טובים שמאוד כיבדו אותנו. הם הקפידו לבשל מיום שישי כדי לא להפריע לנו עם עשן הבישול בשבת. אך היו גם ערבים שהיו מאסלמים יתומים. דבר שהעציב אותנו מאוד. הם היו שובים אותם בשקט.

לבוש – אבא לבש חליפת פסים ביום חול ובשבת חליפה לבנה וכיפה. סימן ההיכר של הגברים היהודים בתימן היה הפאות הארוכות. אמא  כיסוי ראש, שמלה ומתחת מכנסיים רקומות הכל בעבודת יד. ענדה עגילים וצמידים והאיפור כוחול שזה צבע שטחנו מפרח מסויים. בשבתות ובאירועים הנשים היו מאוד אלגנטיות.

סבתא שרה מספרת על העלייה ממחוז עדן שבתימן לארץ ישראל

בשנת 1936, כשהייתי בת חמש עזבנו את ביתנו שבכפר נאדרי ועברנו לעיר הגדולה עדן. שם חיכינו לרישיון עלייה לארץ ישראל. בארץ שלטו אז הבריטים. בערך בשנת 1940 הגרמנים החלו להפציץ ב"עדן" ואז ברחנו לעיר בשם "צלע". שם נפטרו אבי ואחותי. כאשר הגרמנים יצאו מעדן חזרנו לשם על חמורים, במסע לילי כי פחדנו מהשודדים ביום.

עולים לארץ ישראל לבנות ולהבנות

בשנת 1944 עלינו בהפלגה באנייה למצריים ומשם ברכבת לעתלית. בעתלית חיסנו אותנו ואני זוכרת, שאחרי חיסון זה הייתי חולה שבוע ימים. משם העבירו אותנו לכפר יעבץ ומשם אחי משולם שהיה כבר בארץ בא ולקח אותנו לזיכרון יעקב.

 בונים את ארץ ישראל – סבא יעקב עסק בבניה

שבעים שנות נשואין בשבעים שנה למדינה

סבתא שרה נישאה לסבא יעקב ז"ל שהיה בן דודה בארץ ישראל בגיל 17. סבא עסק בבניין, בגינון, בצבע ואף עבד כאיש תחזוקה בבית הארחה "מבטחים" שבזיכרון יעקב. סבתא הייתה עקרת בית שיצאה לעבוד מעט במשק בית. בהמשך סבתא אף התנדבה במועצה, נתנה ותרמה רבות לזקנים עריריים ועל כך קיבלה מתנדבת מצטיינת של זיכרון יעקב.

סבא יעקב ז"ל

החיים בארץ היו קשים לא היה מים ולא היה חשמל. השתמשנו בפנסי נפט והיינו סוחבים דליי מים מברז מרכזי במושבה. היה לנו פרימוס ופתילה בהם בישלנו וכיבסנו. בזמננו לא היה שפע כמו היום. חיינו בתקופת הצנע, קיבלנו תלושים קצובים בהם אספנו אוכל קצוב.

בשכונה היו מגדלי פרות מהם היינו קונים חלב וגבינות תוצרת בית. היו גם מגדלי פירות וירקות בגינה שמהם היינו קונים. הכל היה בהקצבה, לא היה כסף, לא היה שפע אך תמיד היינו שמחים ולא התלוננו.

סבא יעקב ז"ל התנדב בפלמ"ח ונלחם במלחמות ישראל: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ואף התנדב במשמר האזרחי. וכשיצא לפנסיה התנדב בגן ילדים בזיכרון יעקב.

סבא יעקב – "סבא גן" התנדב בגן הילדים בזיכרון יעקב

מכתבי תודה שקיבל סבא יעקב ז"ל מילדי הגן בזיכרון יעקב

עם השנים נולדו לנו ארבעה ילדים, שלושה מהם חריגים. אבל טיפלנו בהם והתייחסנו אליהם כמו ילדים רגילים. מעולם לא התביישנו בהם, לקחנו אותם איתנו לכל מקום, הם היו נקיים מטופחים ומחונכים שתושביי השכונה לא האמינו שהם חריגים.

מבת אחת שהייתה בסדר יצא לנו "שבט"; תשעה נכדים ונכון להיום 43 נינים.

סבא יעקב ז"ל נפטר בשיבה טובה ביום י"ב אייר התשע"ח 27/4/2018. לאחר 70 שנות נישואים באושר, בטוב וברע עם הרבה סבלנות וותרנות. לסבתא שרה שתבדל לחיים ארוכים וטובים מתוך בריאות.

 סבא יעקב ז"ל וסבתא שרה תבדל"א, מטיילים בארץ

סבתא מסכמת ואומרת…

"תמיד לנהוג בסבלנות, מתוך אהבה, לחיות בצניעות ולחיות עם כולם בשלום ובאחווה".

הזוית האישית

הנכדה אילת-חן וקנין: כשסיפרנו לסבתא שרה שאנחנו מתעדים את סיפורה ומעלים אותו למשמרת במאגר סיפורי בית התפוצות היא מאוד התרגשה, היא מספרת לכל החברים שלה שהנכדה שלה והנין שלה שהם וקנין מכינים לה את הסיפור המתועד.