מאגר סיפורי מורשת

לא נולדתי בארץ, נולדתי בסופיה בירת בולגריה, בחמישה לפברואר 1947. יום הולדתי נחוג בדרך כלל בחברת המשפחה עם ילדים חתנים ונכדים ובכל פעם בדרך אחרת. ברצוני לציין שמאז שנכדיי גדלו ואני רואה את שמחתם בימי הולדתי, יש להם משמעות עמוקה שמחה ומיוחדת.

עליתי ארצה בשנת 1949, הייתי בת שנתיים ועליתי עם הוריי ועם סבי וסבתי מצד אמי. הקליטה שלי בארץ לא הייתה קשה למעט הקשיים האוביקטיביים שאייפינו את התקופה של שנות קום המדינה

אני הבת הבכורה במשפחה. עליתי ארצה כשהייתי בת שנתיים בשנת 49' ומטבע הדברים לא היו הרבה פינוקים חומריים אבל המון חום ואהבה. קיבלתי יחס מפנק עד הולדתו של אחי שנולד בהיותי בת שש. רוב תשומת הלב עברה אליו מפני שנולד חולה מאוד וכשהבריא היה הצעיר במשפחה, צעיר ממני בשש וחצי שנים.

אני גדלתי בגבעת עלייה ביפו לאחר מחנה האוהלים בפרדס חנה. כשהייתי בת שש הוריי פינקו אותי וקנו לי אפרסק והגישו לי אותו בצלחת מקושטת. אני טעמתי מן האפרסק ועיוותתי את פניי בשאט נפש. ביתנו היה בית ערבי גדול שלו רחבה גדולה בכניסה שממנה נכנסו להרבה חדרים. הבית היה עשוי אבן ובעל עמודי קישוט ומספר מדרגות הובילו לכניסה. בכל חדר חיה משפחה אחרת.

 1956 אני ואחי ליד הבית בגבעת עליה ביפו

בביתנו היה מסדרון צר וארוך שנחשב ל"חצר" של הבית של כל המשפחות. אבי, ניסים, הרכיב לנו קורה עבה בין הקירות של ה"חצר" וחיבר קרש לחבל שהשתלשל מן הקורה שלמעלה. למותר לציין, גם לנדנדה זו חיכו כול ילדי השכונה, ומה לעשות גם אבני השיש וגם הנדנדה היו שייכים לי, איזה מזל שהיו לי אבא וסבא כאלה……..

זכורות לי שלוש משפחות מבולגריה משפחה מפולין ומשפחה ערבית אחת. המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. זכורה לי מאפייה ששימשה את כל הסביבה תמורת תשלום כמובן ובסוף השבוע כולם נפגשו שם עם התבניות. המרפאה הייתה רחוקה ובדרך כלל הלכנו אליה בשמחה, כי כולם הכירו את כולם. זכור לי חפץ אחד למעשה חמישה, אני מתכוון לחמש אבנים שסבי סיתת לי משיש וכל הילדים רצו לשחק איתי ואיתם לצערי נעלמו עקבותיהן של האבנים. 

המשפחה ביום הולדת לשכננו

הרחוב היה מגרש המשחקים של כולם. אהבנו לשחק בחמש אבנים, בחבל ובתחנות. הרבה פעמים הצטרפתי לבנים במשחק המחניים. אירוע מיוחד שזכור לי היה התקפת ארבה שבאה מדרום ואנחנו הילדים היינו ברחוב. רדפנו אחריהם וברחנו מהם בו זמנית. מאכל מיוחד שזכור לי מאז ואני שומרת על המסורת ומכינה אותו למרות העבודה הקשה הוא קציצות פרסה, ובעברית כרשה.

שיר הילדות הזכור לי הוא שיר השומר שלימדה אותנו המורה לזמרה בלווי האקורדיון. אני נוהגת לשיר את השירים עם חברים בערבי יום העצמאות ובערבי זמר במקומות שונים.

 שיר השומר / סולימן הגדול. מילים עמנואל לין, לחן בנימין עמר

מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמע מרחקים, ארץ רוגעת בדמי הליל, הוי, שומר, מה מליל? 

חליל רועים ירון גולשים עדרי הצאן, מה לי ומי לי עוד, כנען? רוח מים המה, בין שיבולי קמה, מה לי ומי לי עוד, כנען? 

סהר עלה מן ההרים העמק עוטה ערפל אי שם רחוק התן מילל הו שומר מה מילל 

חליל רועים…

בנוסף למשחקים שהוזכרו לעיל היו גם שני משחקי קופסה "סבלנות" ומאוחר יותר גם "מונופול". בגן הילדים ברחוב יפת ביפו (כיום חט"צ) הדבר בזכור לי ביותר משם הוא טקס חג השבועות שבו לבשנו לבן עם זר פרחים אמתיים על הראש וסלסלת קש מלאה בפירות בצבעים שונים ולא בממתקים. התייחסנו לטקס ברצינות רבה ושרנו את שירי חג שבועות באהבה גדולה. למדתי בבית ספר "אזר" על שם הסופר אלכסנדר זיסקין רבינוביץ' ברחוב הקרוב לים. זכורה לי הירידה לבית הספר שהיה במורד הרחוב ובאופק ראינו את הים ובחורף הרגש נו את הרוח בדרך לכיתה. זכורים לי הטקסים המרגשים בבית הספר והישיבה בספסלי עץ שניים שניים בטורים. כמובן שזכור לי היום הראשון בכיתה א' כשהמורה כתבה על לוח הגיר "נחליאלי בא- הסתיו בא". למדתי בתיכון עירוני ז' ארבע שנים ובסופן עשיתי בחינות בגרות. העומס בשיעורים והפחד לא "לעוף" מבית הספר הם הדברים הזכורים לי. למותר לציין שרכשתי לי חברות נפש מאותה תקופה ואנחנו נשארנו חברות עד היום.

האירוע הכי משמח שקרה בבגרותי הוא הפגישה הראשונה עם אלי, בעלי לעתיד ועד היום. האירוע הכי עצוב בהתבגרותי  היה מותו של שכן בן ארבע שמשפחתו גרה בשכנות אלינו.

מקום העבודה הראשון שלי היה הוראה בבית ספר "גורדון" בבת-ים את המקצוע רכשתי בארץ והמשכתי להשתלם וללמוד שנים רבות. בחרתי במקצוע זה במקרה לגמרי אך נהניתי מעבודתי מאוד ואהבתי מאוד את הקשר עם הילדים והיצירתיות שלהם.

עסקתי במקצוע זה למשך 16 שנה ואחר כך עברתי לעבודה ניהולית בעיריית בת-ים שחייבה קשר עם כל מנהלי בתי הספר התיכוניים וכל כיתות י'. במסגרת תפקידי זה התקדמתי לעוזרת מנהל אגף עד לפרישה.

חגיגת כל החגים במשותף תוך שמירה על המנהגים המסורתיים. חגיגת ימי הולדת גם לצעירים וגם "למבוגרים" מתן מעות חנוכה ודמי פורים לכל הנכדים. קניית מתנות לגונבי האפיקומן וגם לאחרים. המגורים המשותפים עם משפחות שונות ומשונות בגבעת עליה.  לימודיי בבית ספר תיכון עירוני ז' ובאוניברסיטה העברית תוך כדי הוראה בבתי ספר.

שנת 1963 טיול אצל קרובי משפחה במושב גינתון

בצבא שרתתי במחנה "שמונים" בטירת הכרמל ובפיקוד ברמלה. בתור ילדה חוויתי את מבצע סיני, ובתור בוגרת חוויתי את כל המלחמות מאז. לא השתתפתי באף מלחמה אך את מלחמת ששת הימים חוויתי באופן קשה ביותר עקב היותי אישה צעירה שבעלה גויס כלוחם קרבי בגולני ולא הייתה שום אפשרות לקשר איתו במשך זמן רב.   

 סבתא מלכה חיילת

לאחר 17 שנות נישואין ולידת שלושה ילדים יצאנו בפעם הראשונה לארצות הברית לטיול של "תפרנים" חצינו את היבשת ובעיקר התמקדנו בתופעות נוף וגנים בהמשך סיירנו בהרבה ממדינות אירופה באיי יוון ובדרום אמריקה. כל הטיולים היו פרטיים ולא בשליחיות כלשהן.

הכרתי את  בעלי, בחוף הים של גבעת עליה הוא שיחק מטקות עם חבר ואני חטפתי כדורים על הראש (מסתבר שזה היה בכוונה). התחתנתי בשנת 1965 כשהייתי בת פחות מ19. החתונה התקיימה ברבנות הראשית בתל-אביב. מסיבת טרום חתונה לא התקיימה וזאת בגלל מצב כלכלי לא מזהיר שלא אפשר מסיבה וחתונה מפוארות. יש תמונות מהחתונה בשחור לבן כפי שהיה נהוג. כשילדתי את בני הבכור הייתי בת 22 ובעלי היה בן 27.

עכשיו אני פנסיונרית פרשתי מעבודתי המעניינת מאוד בעירייה לפני תשע שנים. אני בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בנושא חינוך וגאוגרפיה. למדתי תוך כדי עבודה וגידול ילדים. עיסוקי המתוכנן היה בנושאי מחקר רפואי. הייתי רוצה היום לעסוק בתחום המחקר הרפואי. החשיבות בלימודים לדעתי היא עצומה. מרחיבה אופקים, מפתחת את החשיבה ויוצרת אפשרויות.

כן כל ילדיי ונכדיי חיים בארץ לשמחתי הרבה ואפילו יש כמה שגרים שני רחובות לידי. יש לי שלושה ילדים שישה נכדים ובעל אחד. נכדיי וילדיי מבקרים אצלנו לעיתים תכופות (ולפעמים אפילו 'יותר מדי') ואנחנו מנסים בכל כוחנו להנעים את זמנם.

סדר היום שלי הוא לא קבוע בהתאם לתקופה. אני משתדלת ללכת לבתי קפה ולפגוש שם חברות, לעשות קצת פעילות גופנית ולקרוא הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה ספרים. לעיתים אני ובעלי מבקרים בתאטרון ובהצגות מבלים לא מעט עם הנכדים והילדים ולא מפסיקים לבשל.