מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1942 בסיביר שברוסיה במחנה עבודה.

עליתי ארצה בתחילת 1949 ועם כל חבלי העליה, הקשיים הצלחתי להקים משפחה לתפארת במדינת ישראל .

בארץ חוויתי את מלחמתי הראשונה- מלחמת ששת הימים בה השתתפתי. ברצוני לשתף אתכם באחת מחוויותיי ומסקנתי רשומה בסוף הסיפור.

שלשה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים גויסתי ליחידתי ,יחידת מרגמות 120 מ"מ ניידת על רכב עם זחלים. מרגמה זה סוג של קנה ירייה, שמסוגל לירות על האויב פצצות למרחק של כמה קילומטר ועדיין להיות מוסווה.

היחידה כללה שישה צוותים של שישה לוחמים, בסך הכול כללה 36 לוחמים . תפקידי היה – מפקד צוות.

אחרי שקיבלנו את הציוד שכלל גם :מרגמות ותחמושת. ירדנו לדרום הארץ.

בתדרוך הבנו שאנחנו בכוננות והאויב עומד לתקוף.

בעורף, האזרחים היו גם בכוננות למלחמה ורעיתי ושלושת הבנים עברו לגור עם הסבתא והסבא בהרצליה ב' (פיתוח של היום), אך בזמנים ההם לא היה לבית מקלט או ממ"ד.

לכן, המשפחה קיבלה הוראה מפיקוד העורף, לחפור שוחות הגנה מפני הפגזה.

לפני 50 שנה, 6 ליוני 1968 לפנות בוקר, קיבלנו פקודה לנוע לכיוון תעלת סואץ בסיני.

מטוסינו התחילו להפציץ את שדות התעופה המצרים ע"מ שנוכל לנוע לעבר היעד. ביום השלישי למלחמה ליד האגם המר (אגם ליד מצרים), המטירו עלינו המצרים אש תופת והפגזה כבדה. הכדורים הנותבים הזוהרים שרקו מסביבנו, המשכנו לנוע עד תפיסת מחסה ולאחר מכן השבנו אש. אבדות האויב היו רבות, אבל יחד עם זאת כולנו פחדנו. המחשבות היו רבות כי השארנו בבית את היקר ביותר. התפללתי בסתר לבי שהמלחמה כבר תסתיים.

חודשיים לא היה לי קשר עם הבית מכיוון שהיינו סוללה קטנה מבודדים בחזית. מאוד התגעגעתי. וכמובן גם בבית הדאגה הייתה רבה לשלומי. וניסו לברר כל הזמן מה מצבי.

מסקנה:

חייבים לשמור על המולדת ולשאוף לשלום.

לבנות את הארץ ולהיות מאוחדים, ובעיקר לאהוב את המשפחה

.

הזוית האישית

חוויתי היא, שהצלחתי להעביר לנכדי דורון את חוויותיי ושורשיי, מקום המדינה עד היום והייתי שותף בבניית הארץ . דורון – חוויתי היא היא שלמדתי על מלחמת ששת הימים ועל סבי המון.