מאגר סיפורי מורשת

לינה משותפת כחלק מחיי

שמי נעמי הולצמן (אורן, ארנהולץ), נולדתי בכפר-גלעדי, בשנת 1944, לפני קום המדינה, להורי וילי ארנהולץ מגרמניה ומירה (מרים) רוזין מלטביה. בצמוד לכפר גלעדי, במקום שהיום נמצאת קריית שמונה, אז היה כפר ערבי עוין "חלסה", לכן, כשאימי היתה בתחילת החודש התשיעי בהריון איתי, נסעה אמי לעפולה (ארבע עד חמש שעות נסיעה) ושהתה בבית החולים העמק עד הלידה. בגלל שלעיתים רבות הערבים מהכפר חסמו את הכביש.

מתחילת ילדותי הייתי בבית הילדים כשהורי ישנו בחדרם. בבית התינוקות עד גיל שנה בערך, אחר כך בפעוטון ולאחר מכן בגן, שמשם יש לי כבר יותר זיכרונות. בתקופת הגן טילנו המון, גילינו את הפרחים, העצים, החיות והציפורים, הטבע היה מרכז חיינו. בשעה 16:00 ההורים היו באים לקחת אותנו לחדר ההורים, שם שוב משחקים כמו שכל משפחה עושה. בשעה 19:00 ההורים היו הולכים לאכול בחדר האוכל ואנחנו חיכינו להם בחוץ, כיוון שחדר האוכל היה קטן ואנחנו אכלנו כבר קודם בגן. בסביבות 20:00 החזירו אותנו ההורים לגן וכל הורה השכיב את ילדו. בגיל הגן הלינה בבית הילדים הייתה מלווה גם בפחדים, למשל, הגשם בחורף שבכפר גלעדי היה מאוד סוער, רעש  הרעמים, הגשם הדולף על הגג והרוחות החזקות שהגליל ידוע בהן, נשמעו הרבה יותר חזק, גם בגלל צורת הבנייה, שהייתה פחות טובה מהיום, דבר שמאוד מאוד הפחיד אותי.

בקיץ, רעשי הלילה היו מיללות התנים והצבועים הרבים שהיו מסביב לקיבוץ. כל זה גם הפעיל אצלי את הדמיון לעוד יותר דברים מפחידים, כמו מכשפות, יער סבוך עם חיות טורפות וכדומה… הפחדים היו גם בגלל המלחמה שבכפר-גלעדי מאוד הורגשה וגם הפחד שהיטלר עוד מעט יגיע לקיבוץ, בגלל שההורים סיפרו שהגרמנים כבר במצריים.

יחד עם זאת היו גם הרבה שמחות בלינה המשותפת למשל, איך שההורים היו הולכים, התחלנו לחגוג במשחקים משוגעים כגון: הפחדת השומרות, שהיו מגיעות לראות שהכל בסדר, בסבב שהיו עושות בכל בתי הילדים. בחורף, היו אצלנו המון צפרדעים, שהינו תופסים ומכניסים למגפיים של השומרות. היינו עושים גם הצגות, שביימנו וכתבנו בעצמנו. היינו גם עוזבים לפעמיים את בתי הילדים ומטיילים בלילה בקיבוץ.

בבוקר היו מגיעות המטפלות, מעירות אותנו, עוזרות בהתארגנות של הבוקר ויחד איתן הכנו את ארוחת הבוקר. אחר כך, יחד עם המטפלות, היינו מנקים את בית הילדים ומשם ללימודים או למשחקים לפי הגיל. פעם בשבוע היו מקימים אותנו מאוד מוקדם (עוד בחושך), לצאת לטיול בוקר לראות זריחה ואת הטבע המתעורר פרפרים, ציפורים, זוחלים, וכו'…

מלחמת השחרור בכפר-גלעדי

כפר גלעדי הוא ישוב ספר על גבול לבנון. בתור ילדים בזמן המלחמה, היינו צמודים כל הזמן למקלט. הייתי בת 4, לכן אספר רק מה שאני זוכרת בתור ילדה קטנה. כפר-גלעדי הופגז, הרבה מאוד מהמקלטים היו רק ליד בתי הילדים ולכן לא התרחקנו מהגן במשך כל היום. במשך היום, שיחקנו רק ליד המקלטים, כי לעיתים קרובות, היו אזעקות ובלילה נאלצנו לישון במקלט. (עד היום אני זוכרת את ריח המקלט).בוקר אחד, התעוררנו ומצאנו עוד ילדים בגן, אלו היו ילדי קיבוץ מנרה, שהורדו בלילה, על גב המבוגרים, בתוך תרמיל גב בהליכה רגלית ממנרה לכפר גלעדי כשסגרו לילדים את הפיות בכדי שלא יתגלו לערבים  בסביבה . במנרה, המצב היה  גרוע יותר מבכפר-גלעדי, משום שהיו קרובים יותר לגבול לבנון מאיתנו.

כעבור כמה זמן, באמצע הלילה, העירו אותנו והכניסו אותנו לאוטובוס, שכולו היה סגור, בלי חלונות והכל נראה מסתורי. הושיבו כל אחד מאתנו על-יד ילד בוגר. נסענו עד חיפה שם שהינו באיזשהו בית ספר כמה חודשים (רובנו ללא ההורים, רק עם מטפלות וגננות).

הזיכרונות שלי משם די מעטים. אני זוכרת פיזית את הגעגועים להורים והציפייה לביקורם. זיכרון נוסף, שצפיתי הרבה, מהמרפסת הגדולה שהייתה למעלה, על השוק הערבי שהיה שם בוואדי. עד היום אני זוכרת את הצבעים של השקים שסחבו הנשים על ראשן.

הפחדים התחילו כשחזרנו לקיבוץ. מסביב לקיבוץ היו הרבה פגזים ונפלים, מכלי המלחמה שהייתה. אסור היה לנו להרים שום חפץ מברזל או פח מסכנה שיתפוצצו. פחדנו מכל זר שהגיע לקיבוץ שאולי הוא או ערבי או מרגל או כל מיני דמיונות מפחידים של ילדים. למרות כל זאת, טיילנו הרבה, אך הביטחון חזר אלינו רק לאחר כמה שנים כשכל השטח היה נקי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי".