מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה שפוני , נולדתי בחיפה בשנת 1948 לאמא ששמה הוא נוגה סחייק והיום היא בת 93, ואבא שנקרא עזרא ג'יג'י. הוריי הגיעו ארצה מעיראק ב1942 אחרי הפרעות שנקראו פרהוד. אבי נפטר לפני הרבה שנים.

עברנו לבאר שבע בשנת 1958. ב 1966 סיימתי תיכון והכרתי את בעלי לעתיד צבי שפוני. הכרתי את צביקה, שהיה יתום מאם ואב, דרך חבר משותף בבאר שבע כשהיינו בני 19. בתקופה ההיא היה נהוג לבקש  חברויות וצביקה ביקש להיות חבר שלי.

צבי היה בצבא בחטיבה שבע גדוד 79, טנקיסט. הוא נלחם במלחמת ששת הימים וחזר ארצה ב 1973  להלחם במלחמת יום הכיפורים כאשר אני נשארתי עם אלעד הבן שלי (אבא של שירה) בן השלוש בלוס אנג'לס.

צביקה נולד 6.9.1947. הוריו – מעכה פפרבוים ומשה שפוני (אביו שינה את שם משפחתו ממילרוביץ  לשפוני). צביקה היה ממשפחתה של רחל המשוררת, היא היתה דודה של אביו משה. ההורים של צביקה נפטרו, אמו כשהוא היה בן 14 ואביו נפטר כשצביקה היה בן 16. כשהוא היה בן 16 הוא היה יתום מאם ואב.

צביקה הציע לי נשואים במכתב ששלח מצבא סדיר ב 24.11.1967 וכך הוא כתב:

צביקה ואני נישאנו ב 1968 כשהיינו בני 20. שצביקה היה בצבא סדיר. כאן תמונה שלנו ביחד, בראשונה היינו בני 32, בשנייה בני 42 ובשלישית בני 52:

עם שחרורו של צביקה נולד לנו בננו אלעד שהוא אבא של שירה. קראנו לו אלעד על שם המפקד של צביקה שנקרא אהוד אלעד (שנפל במלחמת ששת הימים) שצביקה מאד אהב. כבר מגיל צעיר היינו משפחה נודדת ועברנו באוגוסט 1973 ללוס אנגלס בארצות הברית, וכמו שציינתי צביקה חזר באוקטובר 73 למלחמת יום הכיפורים.

צביקה היה מתמטיקאי שימושי ועבד  בJPL – חברת בת של נאס"א [סוכנות החלל האמריקית]. צביקה עבד על נושא שכבת האוזון ואפקט החממה. אלעד בננו לא אהב את אמריקה ובסיום לימודי התיכון חזר ארצה והיה בצבא סדיר בסיירת גולני. בביקורו של אלעד בלוס אנג'לס טסנו אלעד צביקה ואני למקסיקו.

היינו בלוס אנג'לס 33 שנים. צביקה הלך לעולמו בן 55 בשנת 2002 ואני חזרתי ארצה ב2007. שירה לא זכתה להכיר אותו אבל היא מאד דומה לו והעיניים שלה מזכירות אותו.

לאלעד יש הצגה שנקראת "הישראלי הנודד" המספרת על טיוליו ובתוכם טיול עם אבא צביקה לפרו וטיפוס לעיר האבודה מצו פיצו.

אלעד הופיע בארץ ובחו"ל יותר מ -600 הופעות וכך הוא מנציח את אביו צביקה. הנה תמונות מהמופע של אלעד "הישראלי הנודד", בקפה תיאטרון בקאמרי ובאולמות אחרים:

לצביקה שלנו ולתמר (בתנו השניה שצעירה מאלעד ב-11 שנה) היה חתול פרסי סיאמי שנקרא כורש שנדרס חודש לפני שצביקה נפטר. כאן בתמונה רואים אותי ואת צביקה שמחזיק את החתול כורש:

צביקה היה איש מיוחד ומאד רוחני ועזר לאנשים תמיד. הוא אתנו ברוח ומרגישה שהוא תמיד ישמור עלינו. תמר, בתי ואחותו של אלעד (וכך היא דודתה של שירה) למדה בבצלאל והיא אומנית ובימאית. גם היא קבלה את כישוריה ואת הגנים של האומנית מאביה צביקה.

הזוית האישית

שירה נכנסה לפרויקט בחשש מהבלתי נודע ואמרה "הקשר הרב דורי חיבר אותנו מאד, התרגשתי לשמוע ממך סיפורים שלא ידעתי המון דברים גיליתי ומאד נהניתי לעשות אתך את העבודה".

סבתא אילנה: יצא לי להכיר את נכדתי שירה ממקום אחר, ודרך הקשר הזה שירה העמיקה בידע על החיים שלי ושל סבא שלה צביקה.