מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה נולדה בגרמניה, במחנה עקורים, בשנת 1946, לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה.

סבתא שרה כתינוקת עם הוריה סבא ישראל ז"ל וסבתא חנה ז"ל

תמונה צולמה במחנה העקורים בגרמניה לאחר השואה

בגיל שנתיים וחצי סבתא עלתה יחד עם הוריה באנייה בשם מרטון. סבתא אמרה, שסיפרו לה שהיה לה כאב אוזניים בגלל הלחץ שהיה באנייה כי היא הייתה עמוסה בעולים חדשים. מהאנייה סבתא, משפחתה, וכל האנשים שהיו על האנייה, עלו לארץ כשהמדינה הייתה בת חצי שנה. הם התיישבו לזמן קצר בבית עולים שהיה בבאר יעקב. ליד בית העולים היה עץ תפוזים, ומספרים כשסבתא הייתה קטנה, התלהבה מהעץ כי לא ראתה עץ כזה בחיים!

סבתא שרה תינוקת 

מבאר יעקב סבתא עברה לירושלים, למושבה גרמנית, לבית  גדול עם הרבה חדרים. כל משפחה קיבלה חדר אחד, אבל הבעיה המרכזית הייתה שבתוך הבית היה רק חדר שירותים אחד!

את סבתא הכניסו לגן ילדים בשם ויצ"ו, ושם הייתה עד שעלתה לכיתה א'. כשסבתא עלתה לכיתה א' היא נשלחה לבית הספר בנות "יהודה הלוי" שהוקם בשכונת הקטמונים. מרחק ההליכה בין הבית לבית הספר היה גדול מאוד ובתור ילדה קטנה היה מפחיד ללכת לבד. הדרך לבית הספר הייתה לא סלולה וסבתא זוכרת שלפעמים נפלה בדרך, או שהנעליים שלה החליקו. כשהייתה מאחרת לכיתה המורה הייתה רושמת ביומן. (לא רק בהווה רושמים איחורים ביומן) וסבתא הייתה מבואסת מזה. אותה מורה חינכה את סבתא מכיתה א' עד כיתה ג' וכך עברו עליה שש שנים טובות בירושלים.

סבתא שרה עם אמה סבתא חנה ז"ל במחנה העקורים בגרמניה לאחר השואה 1947

בשנת 1954 המשפחה עברה לרעננה, שם קנו בית. סבא ישראל פתח מכולת. הוא היה כבר אדם מבוגר והתקשה להתנייד לחנות. רעננה הייתה מושבה קטנה, המרחקים היו גדולים בין מקום למקום, לא היו כבישים סלולים. סבא וסבתא עבדו קשה בחנות המכולת. עברו מספר בתים ברעננה. סבא מכר את החנות וסבתא חנה עבדה במוסד שיקום למוגבלים ברעננה. סבתא שרה הלכה ברגל מרחקים רבים לבית הספר ובחזרה הביתה. כך עד כיתה ח'. בכיתה ט', סבתא שרה עברה לתיכון בהרצליה והייתה פעילה בתנועת הנוער בני עקיבא.

סבתא מציינת שהיו לה חברות טובות, חיי החברה היו בעיקר בחוץ, שם שיחקו. את שכר הלימוד לתיכון שילמה סבתא שרה מכספי הבייביסיטר שעשתה במהלך כל שנות התיכון.

היחס בין האנשים היה אישי, כפי שסבתא שרה מספרת, אמנם לא היו טלפונים, אך המורים ידעו על כל אחד את מצבו המשפחתי בבית. החברות הייתה חזקה ומשמעותית בין האנשים. בבתים לא היה "לוקסוס", הייתה פשטות, כמעט לכולם היה את אותו דבר. רעננה הייתה מושבה קטנה והיום… עולם אחר, עיר מתקדמת, כמו מעולם אחר.

סבתא שרה מספרת על סבא ישראל שהיה אדם תמים, האמין לאנשים… היה מבוגר, שלא הבין את השפה העברית. ברעננה ובבני ברק דיברו יידיש וכך הסתדר ולא התאמץ ללמוד עברית.

סבתא חנה הייתה חכמה מאוד, לימדה בתיכון לפני השואה, באוסטראה, מחוז ווהלין. למדה גם ברוסיה. סבתא חנה ידעה המון שפות, אפילו רומית. ידעה על סופרים, כמו פושקין ודוסטויבסקי, דיקלמה שירים בשפות שונות וכך העניקה לסבתא שרה תרבות עשירה ומגוונת.

הדור של סבתא שרה נולד לתוך ענן כבד של אסון השואה הנוראי שההורים לא דיברו עליו – אך הייתה נוכחת בכל רגע בבית. לפני השואה, סבתא חנה הייתה ממשפחה עשירה עם משרתים, מנקים ומבשלות. בארץ הגיעה – למציאות של עשייה עצמאית. סבא ישראל מאוד פחד על שרה הקטנה, לא נתן לה עצמאות, כבת יחידה. היו להם פחדים מובנים וזכרונות מהתקופה שעברו ולמרות זאת, סבתא שרה הלכה ופעלה, בבני עקיבא, ועם החברות.

בקיץ הייתה משאית שהייתה מסיעה את החבר'ה לים. משפחות בודדות היו בעלות רכב. בבני עקיבא תמיד היו פעילויות, ושם בסניף, סבתא שרה הכירה את מי שנהיה בעלה סבא עמי – שהיה הקומונר בסניף.

סבתא סיימה כיתה י"ב, ויצאה ל"עבודה בישוב ספר" כמו שירות לאומי של ימינו, ויצאה ללמד עברית את ילדי עכו. רעננה נחשבה לפרבר נידח, וסבתא שרה התחילה ללמד ללא הכנה וללא קורסים "ארבעים וחמישה תלמידים מחכים לך בעכו גברת דוקטנציילר קדימה".

 סבתא וסבא

הזוית האישית

עדי קדוש: סבתא היקרה שלי לימדה אותי מהי אמונה. לא להתייאש אף-פעם ולהודות על מה שיש.