מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי, אריה, נולד בפולין ועלה ארצה לבדו בשנת 1933. הוא הצטרף לקבוצה של רוכבי אופנועים שעשתה את דרכה ארצה ברכיבה על אופנועים דרך אירופה עד יוון, ומשם באנייה לאלכסנדריה שבמצרים ומשם חצו את מדבר סיני, שוב ברכיבה על אופנועים, עד הגיעם ארצה. כשהרוכבים הגיעו לישראל (אז פלסיטינה) קיבל את פניהם מאיר דיזינגוף שהיה אז ראש העיר של תל אביב.

הוריו של אבי נפטרו כשהיה קטן. הוא היה בן יחיד שגדל עם סבו וסבתו. מעט המשפחה שהיתה לאבי נשארה בפולין. למרות תחנוניו, הם סירבו לעלות ארצה ואכן כולם ניספו בשואה.

אבא סיים לימודי אווירונאוטיקה בברלין לפני שהגיע ארצה. בארץ הצטרף לצבא הבריטי ושירת בחיל האוויר הבריטי. עם קום המדינה החל לעבוד במשרד התחבורה. עם השנים ניהל את שדה התעופה לוד (כיום בן גוריון). עבודתו האחרונה הייתה מנהל שדה התעופה עטרות בירושלים.

דוד של סבו של אבי הוא אליעזר זמנהוף, ממציא שפת אספרנטו.

אמא שלי, סימה, נולדה בלונדון ועלתה ארצה בילדותה. משפחתה של אימי, משפחת שניארסון, היו ממייבשי הביצות ומקימי העיר חדרה. משפחת שניארסון היא משפחתו של הרבי מלובביץ' ואני דור שביעי מהרבי שניאור זלמן, מייסד ונשיאה הראשון של תנועת חב"ד.

אימי הייתה עובדת משרד החוץ מיום הקמת המדינה, ובתפקידה האחרון הייתה סגנית ראש הטקס.

הורי הכירו ב-1933 בטיול לים המלח ונישאו ב 1934. הם הקימו בית בתל אביב, שם נולדתי ב- 1946. הדירות אז היו קטנות ואני זוכרת כילדה שגרנו בדירה של חדר אחד בלבד, אמנם מרווח, אבל חדר אחד ששימש לשינה ולאירוח. הורי הרבו לארח גם כשגרו בצפיפות ובבית שררה תמיד אוירה שמחה.

מסיפוריה של אימי אני זוכרת שמשה שרת, שהיה אז שר החוץ, הקפיד מאוד על טוהר השפה העברית, ממש ביקש מאימי לשנות את שמי מקטיה לשם עברי. אבל אני נקראתי על שם סבתי שלא זכיתי להכיר ואימי סירבה לעברת את שמי. בגיל שבע, כאשר משרדי הממשלה עברו לירושלים, עברנו גם אנחנו. וכמובן שהפעם הדירה היתה הרבה יותר מרווחת….

אני בת יחידה. שני הורי עבדו והייתי מה שקוראים "ילדת מפתח", כלומר, המפתח היה קשור על חבל ותלוי על צווארי. אהבתי לחזור הביתה ולהכין לעצמי ארוחת צהריים (הייתי רק בת שבע) ולא לשכוח שלא היה אז מיקרוגל… מאז אני אוהבת לבשל…

הורי חינכו אותי לאהבת האדם, אהבת הארץ, כבוד לאחר וקבלת השונה. ערכים, שאני מקווה, הטמעתי גם בילדי ונכדי.

מיד לאחר שסיימתי בית ספר תיכון התגייסתי לצבא ושרתתי כמראיינת ומאבחנת פסיכוטכנית. אהבתי מאוד את השירות. זכיתי לבקר בכל בסיסי צה"ל כדי להכיר אותם ולדעת לאן להמליץ ולשבץ את הטירונים אותם ראיינתי. אפילו חתמתי שנה קבע.

לאחר הצבא התחלתי לימודים באוניברסיטה בירושלים. למדתי עבודה סוציאלית והתמחיתי בעבודה קבוצתית. עבדתי עם ילדים ונוער עם מוגבלויות – נושא שאני קשורה אליו בעבודתי עד היום.

בתור פעילות של כייף התחלתי בספורט רכיבה על סוסים. רכבתי בעמק המצלבה ובהרי ירושלים. ספורט זה לא היה כל כך מקובל אז אבל אני, שדווקא לא הייתי ספורטאית ממש, מאוד אהבתי את זה. למדתי לקפוץ מעל מכשולים ומאוד נהניתי מזה.

את בעלי דיויד, היכרתי באוניברסיטה העברית בירושלים.  הוא הגיע כמתנדב בתחילת מלחמת ששת הימים, והחליט להישאר בארץ. דיויד נולד בשנחאי וגדל בהונג קונג ויפן. משפחתו היתה מעמודי התווך של הקהילה היהודית בהונג קונג ובטוקיו, וכבר בשנות השישים זכיתי לבקר לא מעט במקומות אלה וצברתי חוויות מרתקות.

ב-1976 נסענו בעלי אני ושני ילדינו להונג קונג שם חיינו 20 שנה ושם נולד לנו ילד נוסף. החיים בהונג קונג היו מאוד מעניינים. הקהילה היהודית הייתה מגוונת. בית הכנסת בהונג קונג שנבנה בשנת 1901 (בתמונה) היווה מרכז קהילתי חשוב. יהודים דתיים וחילוניים נהגו להיפגש במרכז היהודי שהיה סמוך לבית הכנסת בעיקר בסופי שבוע לפעילויות משותפות, לקבלות שבת וכד'.

במשך כמה שנים במהלך שהותנו בהונג קונג בעלי, דייויד, (או כמו שכל הנכדים קראו לו דדה) היה יושב ראש הקהילה היהודית ואני שרתתי כיושבת ראש ארגון הנשים היהודיות.

עם השנים נולדו לדויד ולי 3 ילדים – גלית, אילן ויהונתן שזיכו אותנו בתשעה נכדים נפלאים.  כיום בין הגילאים 3-25.

גילגולו של חפץ

גביע היין המופיע בצילום היה שייך לסבתא רבא של הסבתא שלי (שאני נקראת על שמה).  הגביע הוא מהמאה השמונה עשרה. כשברחו בני המשפחה של אימי מרוסיה הם לקחו איתם חפצים מעטים בלבד וביניהם היה גביע היין. כיום משתמשים בני המשפחה בגביע בעיקר כגביע אליהו הנביא בסדר פסח וכן בחתונות משפחתיות ככוס הקידוש בחופה.

בתמונות המצורפות רואים את הגביע בחתונתי וכן בחתונת בתי גלית אמא של נכדתי זואי.

הזוית האישית

זואי: למדתי על סבתא שלי דברים חדשים והיה לי מאוד כיף להיות יחד.