מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל הבר, בת ר' יונה זאב ע"ה ותבדל לחיים טובים אמי צפורה מנדלסון.

ילדות ירושלמית

נולדתי בירושלים בג' טבת תש"ח (16.12.1947), בשנה בה הוקמה מדינת ישראל. בשנות ילדותי הראשונות גרה משפחתי בשכונת מאה שערים. בשנה הראשונה לחיי התחוללו קרבות על עצמאותה של מדינת ישראל, וכתינוקת חיי לא היו קלים. אבי ואמי נאלצו לברוח מהדירה הקטנה בה גרנו ולמצוא מחסה מפני ההתקפות הירדניות על ירושלים. אמי תחי' סיפרה לי, שבלילות התפצלה משפחתנו הקטנה: אבא הלך לישון אצל הוריו שגרו בקרבת מקום בדירה קטנטונת, ואמי ואני נאלצנו לישון מתחת לשולחן בדירה של השכנה, שהיה מוגן יותר. גם אספקת המזון הייתה דלילה ומצומצמת. ירושלים הייתה במצור, חיילי ישראל המסורים ניסו להגיע לירושלים עם שקי מזון בסיסי, אך הותקפו על ידי מארבים שהציבו הערבים בשער הגיא (עד היום בכל פעם שאני עולה לירושלים ועוברת דרך התצוגה של המשוריינים שנפגעו, אני מחסירה פעימה ומתרגשת להיזכר במסירות הנפש של אחינו שעשו הכל כדי שיהיה לנו מה לאכול). תמיד אהבתי לשמוע מאמי תחי' את סיפור ההקצבה של 3 ביצים לשבוע שקיבלנו, ומתוך ה-3 אמא, כמובן, נתנה לי 2 ולה ולאבא נשארה ביצה אחת לשבוע.

אמא ואבא העניקו לנו ילדות מיוחדת במינה. למרות העוני לא הרגשנו מחסור, כי אמא בישלה יום יום אוכל מזין. אמי הייתה מתעוררת מוקדם מאד, בשעה 4 בערך, אז החלה לבשל, וכאשר התעוררנו בשעה 6 בבוקר, אפף את הבית ריח מהביל של אוכל מבושל, והבית הקטן היה כבר לאחר שטיפת הרצפה. בחדר שבו ישנו, אבא ישב ולמד גמרא בקול ניגון ערב ומתוק, שעד היום מתנגן באוזניי. בגיל 4 עברנו לדירה קצת יותר גדולה בשכונת בית ישראל, שהכניסה אליה הייתה מהחצר. בחדר הכניסה ישנו 3 ילדים ואחותי הקטנה ישנה בחדר הפנימי עם ההורים. החדר הזה היה גם חדר אוכל וגם סלון. אהבנו בעיקר, כשאורחים הגיעו אלינו ופטפטו עם ההורים, ואנחנו הקשבנו בעיניים עצומות לשיחות המבוגרים. חדרי השירותים והאמבטיה היו מחוץ לבית. נסו לתאר איך יוצאים לשירותים באמצע הלילה, ואיך יוצאים מהאמבטיה לאחר מקלחת עטופים בשמיכה עבה, כאשר רק העיניים מציצות. אך אני תמיד חשבתי שהבית שלנו גדול. היה זה בזכות אבא ואימא, שנתנו לנו את ההרגשה הזו. היינו מכינות שיעורי בית, כששתינו, האחיות, מכינות על השולחן ואחותי הצעירה אהבה לשכב על הרצפה ולכתוב.

פעילות חינוכית מגיל צעיר

למדתי בבית ספר "בית יעקב" בשכונת בית ישראל, שהיה קרוב מאד לביתנו. לכל מקצוע היו לנו 2 מחברות, מחברת הכיתה ומחברת "נקייה", זה היה שמה. לאחר שקראנו את שיעורי הבית ותיקנו את הטעון תיקון בבית, העתקנו את הכל למחברת ציור. מתחת לכל דף במחברת הנחנו דף עם שורות, וכך הצלחנו לכתוב בשורות ישרות. בכיתה ח' היה עלינו לעבור את מבחן ה"סקר". היה זה מבחן קשה, שהייתי חייבת להצליח בו, כי מי שלא עברה אותו בציון טוב, הוריה היו צריכים לשלם עבורה שכר לימוד בתיכון. המורות השתדלו מאד להכין אותנו כראוי. המתח היה רב, לא רצינו שההורים יסבלו, המצב הכלכלי היה לא פשוט, וב"ה עברתי את המבחן בהצלחה.

בתיכון למדתי ב"בית יעקב" בשכונת קטמון, אהבנו ללכת ברגל כשעה, כי בדרך פטפטנו חבורה שלימה של בנות עליזות. שנתיים למדנו ב"משמרת שנייה", התחלנו את הלימודים בשעה 1, כאשר תלמידות סיימו ללמוד, ולמדנו עד השעה 7 בערב. זה יצר מצב מוזר שבבוקר היינו פנויות. אימא תחי' הקפידה, שנקום מוקדם, כדי שיהיה לנו סדר יום, ונכין שיעורי בית בבוקר.

בשנות התיכון העמקתי את הקשר עם תנועת חב"ד, שאליה השתייכנו. יחד עם קבוצת חברות הקמנו את תנועת "בנות חב"ד". אמי תחי' הבינה, שיש לי המון "מרץ נעורים" וחשוב שאעשה עם האנרגיות הללו דברים חיוביים ומשמעותיים עבורי ומאד עודדה אותי להדריך ילדות צעירות. הלכנו כל שבת משכונת בית ישראל עד שכונת עיר גנים, מרחק של יותר משעה וחצי הליכה, להדריך תלמידות שלמדו שם בבית ספר חב"ד. מאד רציתי להיות מורה, זה היה חלום חיי. כילדה הייתי מושיבה את הבובות על הספה ומלמדת אותן, לכן גם למדתי בסמינר.

"הר הבית בידינו"

בגיל 19 השתדכתי עם בעלי שיחי', אברהם הבר, שגר אז בתל אביב. בתקופה שהתכוננו לחתונה, שנועדה להתקיים בחודש תמוז, פרצה מלחמת "ששת הימים". לאחר יום העצמאות תשכ"ז הגיע חייל אל ביתנו עם צו 8 ואבא גויס. דיברו על מלחמה קרובה, היה מתח רב, אנשים צברו אוכל בבתים, ובבית הכנסת בשכונה שלנו אמרו תהילים מסביב לשעון. גם אני הצטרפתי. ויחד עם התפילה על כל עם ישראל ביקשתי, שאבא יחזור בשלום.

ירושלים, שבה גרתי, הייתה עיר ובליבה חומה, העיר הייתה שייכת לישראל ולירדן. לאורך רחוב שמואל הנביא שהיה קרוב לביתנו נבנתה חומה שהפרידה בין ישראל לירדן. בטיולי שבת שערכנו עם ההורים, הגענו ל"מעבר מנדלבאום", ושם יכולנו לראות בבירור את החיילים הירדנים מפטרלים קרוב לגדר. חששנו שאם תפרוץ מלחמה בירושלים, ברור שאנחנו ניפגע. ביום שני כ"ו באייר בשעה 8.00 בבוקר הקשבנו ל"חדשות" והתברר לנו שמלחמה פרצה בדרום. לא היה לנו מקלט, ולכן דודי ע"ה לקח אותנו לביתו, שם היה מקלט. בשעה 11.00 נשמעה אזעקה בד בבד עם קולות ירי, רצנו למקלט ובו שהינו עד יום רביעי.

לא אשכח לעולם את הבשורה הנרגשת שנשמעה מעל גלי האתר ש"הר הבית בידנו" – הכותל המערבי. בכינו מהתרגשות. את הכותל הכרנו רק מתמונות, ובעיקר מציורים, התגעגענו אליו חלמנו עליו, למדנו עליו, והנה החלום מתגשם. עם השמחה הרבה לא שכחנו שאנחנו לא יודעים מה עם אבא – היכן הוא נמצא? מה שלומו? כשהרשו לנו לצאת מהמקלט, נסענו הביתה, וראינו שהבית נפגע, פגז פגע בדוד המים שהיה על גג הבית, ובמשך 4 ימים זרמו מים לתוך הבית. חלק גדול מתכולת הבית נפגע: חלונות נשברו, ווילונות נקרעו, אך לאמא זה לא היה אכפת, דאגתה הייתה נתונה לאבא. הלכנו לקצין העיר לברר, אך אף אחד לא ידע מה קורה. לאחר כמה ימים אבא חזר. ההתרגשות הייתה רבה, הוא השתתף במלחמה וב"ה חזר בשלום. בחג השבועות זכינו להגיע אל הכותל ולנשק את אבניו, חלום שהתגשם.

אגב, מאז שכיח בלקסיקון האישי והמשפחתי שלנו השימוש בביטוי "הר הבית בידינו", כשהצלחנו להשיג דבר מה לאחר מאמץ רב.

מעבר לנחלת הר חב"ד בשליחות הרבי

באותה שנה התחתנתי והתגוררתי בעיר לוד, ולאחר כשנה וחצי נולד לנו בשעה טובה בננו הבכור. באותה תקופה החלה העלייה הגדולה מגרוזיה. העולים החדשים רצו לגור יחד בסמיכות לחסידי חב"ד, והסוכנות חיפשה להם מקום שבו יש בנינים מוכנים וריקים. בקריית מלאכי הייתה שכונה בנויה ללא תושבים, וזהו המקום שייעדו לעולים.

הרבי מליובאוויטש ביקש שעשרה זוגות צעירים חסידי חב"ד ייסעו לשליחות לקריית מלאכי ויסייעו לעדה הגרוזינית להיקלט בארץ. אנחנו זכינו להיות בין הזוגות הצעירים השליחים, ועברנו לקריית מלאכי ב-ז' באדר תשכ"ט, שם פגשנו עדה נפלאה – אנשים עדינים, בעלי אמונת חכמים יוקדת ועם אהבת התורה. זכיתי להיות המורה הראשונה בבית הספר לבנות, שהוקם מיד עם הגיענו. פגשתי 5 תלמידות בגילאים שונים, שלא ידעו מילה עברית, ואני לא ידעתי אף מילה בשפה הגרוזינית. לאט לאט גדלה הקהילה, ולשכונה שלנו נתן הרבי שם "נחלת הר חב"ד". אל השכונה הצטרפו עולים חדשים מרוסיה, בוכרה והרבה חב"דניקים צעירים, שהגיעו לגור לשכונה המיוחדת שלנו.

במשך כל השנים עבדתי בבית הספר היסודי "חב"ד בנות" כמחנכת, רכזת חינוך חברתי, סגנית וב-7 השנים האחרונות הייתי מנהלת בית הספר. שכונת נחלת הר חב"ד זו שכונה מיוחדת, זו שכונה שחיה על פי תורתו והנחייתו של הרבי מליובאוויטש, יש בה עזרה הדדית, פעילויות לילדים ולמבוגרים, מספר בתי כנסת, שבהם מתקיימים שיעורי תורה וחסידות רבים. רבות מהתלמידות שלמדו בבית הספר שלנו יצאו ל"שליחות" והקימו בתי חב"ד בארץ ובעולם.