מאגר סיפורי מורשת

שמי סימי (שמחה) על שם הסבתא רבתא שלי.

נולדתי להורי אמא חנה ואבא יעקוב. בבית היינו תשעה ילדים שמונה בנות ובן אחד, אני  בת שנייה במשפחה. כולנו נולדנו במרוקו. למדתי בבית ספר "אליאנס". 

למדנו עברית שעתיים בשבוע בשעורי ערב זו הייתה הכנה לעלייה לארץ. השיעורים היו בסתר.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה משפחתי רצתה לעלות ארצה אך לא  אישרו להורי לנסוע עם תשעה ילדים .

באותה תקופה העלייה הייתה בלתי לגלית. הסוכנות היהודית הציעה להורי שאחותי הבכורה עדה ואני נתחיל את המסע לארץ בלעדיהם. הורי הסכימו.  הגענו בסתר למחנה מעבר בקזבלנקה. שהינו שם מספר ימים ומשם עלינו לברונואה, עיר בצרפת, שם היינו בבית ילדים של עליית הנוער. זו הייתה וילה של ארבע קומות. במרתף היה מטבח, בקומה למעלה היו הספרייה, חדר האוכל וחדר האחות ובקומה מעל היו  חדרי הילדים.

בוילה אחותי ואני היינו יחד ולא נפרדנו. אחותי עדה הייתה בת 14 ואני בת 13. היינו שם במשך שנתיים למדנו שם עברית ואת המנטליות הישראלית כהכנה לעלייה. האחראים עלינו בוילה היו אנשים ניצולי שואה אשר הטמיעו בנו את אהבת הארץ. לא הורשנו לצאת מהווילה אך הכל התנהל על פי אורחות היהדות. חגגנו את החגים על פי המסורת היהודית.

 

אני זוכרת שביום כיפור היינו יוצאים והולכים לכפר חסידי אשר היה צמוד אלינו, זו הייתה התקופה הכי יפה הזכורה לי. אני זוכרת שהיו לנו בחצר עצי פרי תפוחים, אגסים אך לא הורשנו לקטוף. לידנו היה אגם אשר זכור לי שבחורף היה קפוא.

לאחר שנתיים של  הכשרה עדה אחותי עלתה ראשונה כי היא הייתה בקבוצת הבוגרים מברונואה למרסיי ומשם ל"ווילה גבי" והייתה שם בין  4-5 ימים. משם באונייה "נגבה" עלתה לארץ. אנחנו הצעירים שנשארנו בצרפת נלקחנו למקום בשם "ז'ורה" ושם נהנינו מחודש ימים בקייטנה. היה  שם ממש מדהים.

 

לאחר שמונה חודשים גם אותנו לקחו באותה הדרך. בסוף 1951 עלינו לארץ  באונייה "נגבה" המסע ארך כארבעה חמישה ימים. הגענו ארצה, כשירדנו מהאונייה ריססו אותנו ב-ddt ומשם לקחו אותנו לאכסניה בהר הכרמל.

לאחר כחודש נשלחתי ל"נווה הדסה", בית ספר חקלאי ששייך לקיבוץ תל יצחק. שם למדנו  את כל תחומי הדעת. בבית הספר  נפגשתי עם אחותי וביחד עברנו שנתיים של  הכשרה חקלאית. למדו אותנו כל מה שקשור לתחום החקלאות. היו לנו תורנויות במטבח. למדנו ארבע שעות וארבע שעות עבדנו.  בחדרים היו שלוש מיטות, שולחן וארון. כבסו לנו את הבגדים אשר קיבלנו ממחסן בגדים, הכל היה בשיתוף. הקשר היחיד שלי עם המשפחה במרוקו היה במכתבים, ההורים הקפידו לכתוב.                                                                                                              

כעבור שנה עלו ארצה עוד שתי אחיות שלי שולמית ורחלי. רחלי עלתה באונייה אך שולמית שהייתה ב"ווילה גבי" במרסיי, הייתה אמורה לטוס לנורבגיה עם קבוצת ילדים. במקרה לא היה לה מקום בטיסה  והיא נותרה מאחור. מה שהתברר כמזל. המטוס שהמריא לנורווגיה התרסק. שולמית חזרה ל"ווילה גבי". לאחר כשבוע היא טסה לנורבגיה ושם נשארה שנתיים. כך הפרידו בין  המשפחה, הקושי היה הניתוק.

לאחר  השהיה ב"נווה  הדסה" עברתי לקיבוץ "עין השלושה" שבדרום. הייתי שם בערך שמונה חודשים, לא יכולתי לשאת את הפחד מהערבים שהיו חודרים לקיבוץ וגונבים את הרכוש של חקלאים. לכן עברתי לבאר יעקוב וגרתי אצל דודי. שם עבדתי  כמזכירה בבית ספר מחנה  א' בבאר יעקוב. את בעלי חיים הכרתי דרך מכרים ונשאנו בשנת 1954. בשנת 1955 הורי הגיעו לארץ. גרנו "בבלוקונים" בשיכון המזרח בראשון לציון אליהם עברנו מהאוהלים. לא היה לנו כסף לדירה.

 

שולמית אחותי הגיעה לרמת יוחנן שם אומצה ע"י משפחה בקיבוץ. רחלי הגיעה ל"קיבוץ גזר" שקלט ילדים מעליות הנוער. עדה הלכה לצבא ולמדה להיות אחות. כשהורי עלו לארץ הכרתי שתי אחיות חדשות, ציונה ושושי ואז כל המשפחה סוף סוף התאחדה.

בשנת 1957 נולדה בתי הבכורה רותי, בשנת 1960 נולדה ענת, בשנת 1963 נולדה סיגל ובשנת 1965 נולד קובי. גרנו  בשיכון המזרח בראשון לציון עד שנת 1971. משם עברנו לגור במרכז ראשון לציון ברחוב אחד העם 17.  עבדתי כסייעת בגני ילדים במשך 14 שנים ותרמתי מהידע שרכשתי בעבודתי בגני הילדים, בקיבוץ "תל יצחק".

 

ילדי  למדו חלקם בבית ספר "רמז" בבית ספר "חביב" ובתיכונים שונים בעיר. בכל אותן שנים הייתי עקרת בית אהבתי לסרוג, לתפור ולתחזק את הבית. אט אט נישאו הילדים נולדו נכדים. היו לי שנים עשר נכדים, נכד אחד חיים ז"ל נפטר. חלק מהנכדים נשאו ויש לי היום  תשעה נינים. בשנת 2005 התאלמנתי מחיים, בעלי שנפטר ממחלת הסרטן. בשנת 2010 נפטר בני קובי משחמת הכבד.

 

בימים אלו אני מבקרת במועדון קשישים "שיבת ציון", שומעת הרצאות, עוסקת במלאכת יד, שירה בציבור, נסיעות, טיולים ונהינת מאוד מפעילויות שונות ומגוונות שהמועדון מציע לנו. לפני מותו השאיר לי בני קובי צוואה בלתי כתובה: "אמא תהיי פה" (בשביל בנותי ונכדיי). אכן  אני  מקיימת את צוואתו ועוזרת לנכדתי (בתו של קובי, מעיין) עם הנינים.

כיום אני מרבה לקרוא, מתעניינת בתחום הרפואה, אוהבת לתפור, בעבר תפרתי לבנותיי את בגדיהן. אוהבת לרקום, נותנת ידי בבישולים ואפיה ומארחת את משפחתי. אני מאושרת בחלקי, מסתפקת במועט ויודעת להביט על חצי הכוס המלאה.  

 

מורות מובילות תוכנית:

מלי אלימלך ומרסל לוי    

 

תשע"ו