מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 בפולין בעירה ביאלבה להורים ניצולי שואה, אמי לאה ילידת מולדביה ואבי שלום, יליד פולין. הורי נפגשו בסטלינגרד שברוסיה בזמן מלחמת עולם השנייה. כל אחד מהם ברח לתוך רוסיה מאימת הנאצים. שם נישאו ובתום המלחמה הגיעו לפולין. 

כך החל מיזוג גלויות במשפחתי, אימי דוברת רומנית ואבי דובר פולנית. השפה שחיברה בניהם הייתה אידיש. בשנת 1949 עברנו לעיר הגדולה וורוצלב לשכונת וילות ובשנת 1950 הצטרף למשפחה אחי הקטן ישראל. עם הזמן הורי התבססו ,פתחו חנות בגדים במרכז העיר וחיינו באושר ובעושר. למשפחתונו הקטנה הצטרף אח של אבי הרש, היחיד שניצל מכל משפחת אבי. סבי, דודי ודודתי מצד אימי שנותרו בחיים מצד אמי חזרו למולדביה, שנכבשה ע"י הרוסים לאחר המלחמה והקשר עימם היה רק ע"י המכתבים במשך שנים רבות. 

למדתי בבית הספר הלא יהודי וכל חברי לא היו יהודים, אבל על פניו הרגשתי מקובלת בין ילדי הכיתה ולא יוצאת דופן למרות יהדותי. נהגנו לשחק משחקי כדור "מחנות" ב"קלס" וגם  "תופסת". במסגרת בית הספר הלכנו במאורגן להצגות תאטרון ואופרה להצגות בוקר. בחופשות קיץ ובחופשות חורף נסענו לנופש עם ההורים.

היהודים חיו בחשש מתמיד בהיותם נטע זר ובפחד מאנטישמיות אשר הייתה קיימת, למרות שלא במוצהר. בעירי הייתה קיימת קהילה יהודית וכן אפשרו לה לקיים חגים היהודיים ומנהגים בבית כנסת במרכז העיר. 

זכור לי שחגגנו תמיד את חגי ישראל, את ראש השנה, יום כיפור ופסח. הורי צמו ביום כיפור. אימי שמרה על כשרות בפסח, הייתה מחליפה את כלי אוכל (שעד היום שמורים אצלי) מכינה מאכלים מיוחדים כמו "גפילטע פיש" ורגל קרושה ועוד. לא אכלנו לחם, רק מצות. בבית שמעתי את הורי מדברים על רצונם לעלות לארץ ישראל. עם השנים לא נשארו כמעט יהודים בפולין.

 

תמונות עם הורי בגיל חצי שנה ובגיל שנתיים וחצי      

 

 

עליה לארץ 

בהגיעי לגיל 16 וחצי, באוקטובר 1963, הורי מחליטים לעלות לארץ ישראל. הדרך לארץ הובילה ברכבת לווינה, מוינה לנפולי ומנפולי באונייה לחיפה. באוניה פגשתי עולים חדשים מפולין, רומניה והונגריה. 

בארוחת צהריים ראשונה באוניה חוויתי חוויה לא נעימה: מפגש ראשון בחיי עם זיתים. הגישו זיתים שחורים בגודל של שזיף, אני שלא הכרתי את הפרי הייתי בטוחה לגמרי שזה שזיף וברגע שנגסתי בו הטעם היה ממש מאכזב. ומאותו יום במשך שנים רבות לא אכלתי זיתים. 

מנמל חיפה הסיעו אותנו לביתנו החדש בראשון לציון. הכול היה זר לנו. כמובן השפה, צורת הדיור בבית משותף. קיבלנו כל אחד מיטת סוכנות עם מזרונים ושמיכות, פתיליה וכמה מצרכי מזון בסיסים. למזלנו קיבלו את פנינו עולים ותיקים יוצאי פולין ועזרו לנו בימים הראשונים בארץ. כבר ביום שישי הראשון הוזמנתי למסיבת ריקודים לצלילי מוזיקה שנות ה- 60 והזמרים האהובים כמו אלביס פרסלי, פול אנקה, ניל סדקה ועוד.

 

לאחר כחודש נשלחתי לקיבוץ יחיעם שבצפון ללמוד עברית ואחי נשלח לקיבוץ ניצנים לדרום. זו הייתה טראומה לכל המשפחה. זו פעם ראשונה שהפרידו בינינו, כל אחד לכיוון אחר. אבי השתלב בעבודה במפעל ואימי ניסתה את מזלה בתור קוסמטיקאית עצמאית לעבוד בבית. הזמנים היו קשים.  

 

בית בישראל 

בשנת 1965 קיבלנו בית יותר גדול בקרית אתא ולכאן אנחנו מעתיקים את מגורינו. ההשתלבות בחברה בגיל 18 לא הייתה פשוטה. אבל עם הזמן הכול הסתדר. 

את בעלי ראובן הכרתי במפגש עם חברים במרכז העיר שם היינו מתאספים חבורות חבורות. בילינו במועדוני ריקודים, אהבנו לראות סרטים וטיילנו הרבה בעיקר בצפון הארץ עם "ווספה" ולפעמים משכירים מכונית. לאחר שנתיים של הכרות התחתנו. בעלי ראובן גמלאי של טכניון, שירת בצה"ל.  כחובש קרבי בגולני ונלחם בכל מלחמות ישראל- "ששת הימים", מלחמת "יום כיפור" ועוד. אנחנו הורים מאושרים ל- 3 ילדים: אורן ,אביטל ואסתי ול- 8 נכדים מקסימים: נועה, הדר, אופיר, רוני, נוגה, תמיר, נימרוד ואיתי.

 

את הקרירה שלי התחלתי בשירותי בריאות כללית לפני 34 שנים בתור פקידה וסיימתי כמנהלת אדמיניסטרטיבית במרפאה. לפני כחצי שנה פרשתי לגמלאות. שמחתי מאוד להשתתף בתכנית " הקשר הרב דורי", שקרבה את נכדתי הדר רוזן. תודה על ההזדמנות שניתנה לי.