מאגר סיפורי מורשת

 אני דוריס, סבתא רבתא  של בן, מבקשת לספר את סיפור העלייה והגשמה של החזון הציוני בארץ ישראל.

 

נולדתי בטריפולי בשנת 1938 למשפחה מרובת ילדים. אבי אליהו נעים היה צורף, הוא ביקר בישראל ארבע פעמים משנת 1887 אז היו רק יפו, נצרת, ירושלים והוא הגיע לישראל בשליחות כדי לקבור נשים וגברים מבוגרים מאוד, שהמשאלה שלהם הייתה למות ולהיקבר בארץ ישראל. הוא היה יוצא למסע בעזרת אוניה הם היו מגיעים ליפו. אחר כך הייתה שיירת גמלים והוא היה לוקח אותם לבתי יהודים. הוא היה צריך לשלם שוחד כל הדרך כדי שיאפשרו לעבור בבטחה.

 

בשנת 1936 פרצה מלחמת העולם ה-2 ואז עברנו לכפרים של המוסלמים, חוץ מאבי שנשאר בלוב כדי לפרנס את משפחתנו. אמי סלמה-שלומית נעים הייתה מטפלת בתשעה ילדים והיא לא ידעה מה לעשות כי היה קשה להשתלט על כל הילדים בלי אבי. סבלנו ממחלות שונות כמו מחלת הטיפוס ולא היו רופאים בכפר. טיפלו במחלות בעזרת רפואות סבתא. אחד האחים שלי נפטר ממחלת הטיפוס ולא הצליחו לסייע לו.

 

בתקופה מאוחרת יותר התחלנו לסבול מהגרמנים, שהתייחסו באכזריות ובאלימות כלפי יהודים במיוחד, במיוחד ההורים חששו על ילדיהם וניסו להגן עליהם בכל דרך. האימהות חששו מאוד לבנות מחשש שיאנסו אותן,  כי כל בחורה יפה בת 17 היו אונסים אותה. אמי הייתה מחביאה אותן בארון של הבגדים כדי שלא ימצאו אותן ויפגעו בהן.

 

בשנת 1944 נגמרה המלחמה וחזרנו ללוב, שכרנו בית שהיה שייך ליווני שהיה בגטו. לאחר מכן  בשנת 1945 היו מאורעות בין היהודים לערבים השנאה והאלימות השפיעו על כולם, באחד המקרים אחי יצא להגן על המשפחה במקל ולרוע המזל הוא נרצח.

 

הערבים בזזו את הבתים שרפו חנויות ורצח עם. ב1947 היו שוב מאורעות והפעם היינו ממש מוכנים לזה, והנשק שהיה לנו מעל הגגות היה מתוצרת בית, היינו מרתיחים שמן רותח, פלפל אדום חריף וכולם היו על הגגות וכל פעם שעברו ערבים, היינו שופכים עליהם את השמן והפלפל החריף כהגנה עצמית. היו בחורים מתנועת הצופים שהיה להם נשק והם יצאו להילחם.

 

בשנת 1948 בא אלינו אדם שקראו לו  ברוך דובדבני מארץ ישראל והוא הודיע על הקמת מדינת ישראל ,הייתה חגיגה ושימחה בכל רחובות טריפולי. לפני העלייה אחותי מרים ואחי נינס עלו ארצה בספינות, כשהגיעו לארץ תפסו אותם הבריטים והם לקחו אותם למחנות בקפריסין והם רעבו ללחם קפאו מקור כמעט  שנה וחצי. לאחר מכן הייתה עלייה והם עלו לארץ לקיבוץ עין חרוד ואחי הלך לצבא .

 

משפחתי ואני עלינו ארצה בשנת 1949 באנייה שקראו לה "אילת" וזוהי הייתה הפעם האחרונה שהיא שטה כי היא התפרקה. הגענו סוף סוף לארץ ישראל, החלום שלנו התגשם. הגענו למחנה עולים בבאר יעקב, ירד שלג בשנת 1951, זו הפעם הראשונה שראינו שלגגרנו באוהל 10 נפשות והיו נותנים לנו אוכל עם כרטיסים לפי מספר נפשות.

 

גרנו באוהל כמעט שנתיים ואז העבירו אותנו למעברות "יד המעביר" כיום המקום נקרא נווה שרת. גרנו בצריף קטן לא היו נוחיות לא היה חשמל, לא היו גם כבישים כדי לנסוע למקומות שונים. היינו יוצאים לכביש הרצליה ברגל ואז היינו נוסעים למקומות בארץ. הילדים הקטנים היו הולכים לגנים ולבתי הספר וילדים מגיל 12 היו הולכים לעבוד בחקלאות כלומר לקטוף ירקות ופרות.

 

במשך הזמן נפתח בית חרושת של כותנה  ואני עבדתי שם במשמרות. בשנת 1962 חברת "עמידר" התחילו לבנות בניינים וכל תושב קנה דירה לפי מה שהקציבו לו. בשנת 2013 התחילו פינוי ובינוי בכל נווה שרת. כל השנים גרתי בנווה שרת והקמתי את משפחתי, בעלי עבד כטרקטוריסט וגידלנו את ילדינו לתפארת. לפני כשנתיים עברנו לעיר הרצליה כי אנו אוהבים את העיר הזאת.

 

שואת יהודי לוב: "תחילתה עם פרסום חוקי הגזע בשנת 1938 וסיומה, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפשיסטית בדצמבר 1942. חלק מיהודי לוב הוגלו למחנות באירופה, בהם שהו עד לסיום מלחמת העולם השנייה."

ברוך דובדבני: "1945 הצטרף לארגון ההגנה. ב-1946 יצא בשליחות הסוכנות היהודית למחנות העקורים באיטליה. ב-1950 חזר לישראל ועבד כפקיד בכיר במחלקת העלייה של הסוכנות בירושלים. בשנת 1953 יצא דובדבני, הפעם עם משפחתו, בשליחות הסוכנות היהודית לפריז, לשמש כמנהל מחלקת העלייה באירופה ובצפון אפריקה. הוא הרבה לנסוע לארצות צפון אפריקה מרוקו, אלג'יר וטוניס, תוך סיכון נפשו, כדי להבטיח יציאה מְרבית של היהודים מארצות אלו, בטרם יקבלו עצמאות וינעלו את שעריהן בפני העלייה החופשית של יהודים לישראל. בין השאר עמד בראש מבצע העלאת יהודי לוב לארץ וזכה לאהבתם והערצתם."

תשע"ה

 

מנחת תכנית בהרצליה שרה לאוטמן