מאגר סיפורי מורשת

החיים בעיראק הפכו להיות מאוד קשים, ורצינו לעלות לארץ כי הייתה לנו עוינות מצד הערבים בעיראק, המשטר היה קשה, הכל היה מנוהל בידי הערבים בעיראק.

באותה תקופה עוד לא היה אפשר לעלות בצורה חוקית, לכן אנשים התחילו לעלות בצורה בלתי חוקית, הבריחו את אותם אנשים עם סיוע של מבריחים, כמובן שהם שילמו להם כסף. בזמנו נהגו להבריח אותם דרך טהרן שזו בירת איראן, ודרך מקומות נוספים אחרים. באותה תקופה לא היו רכבים, לכן הם רכבו על סוסים או שהלכו ברגל וזה היה מאוד קשה.

לילה אחד, כשאני הייתי קטנה ממש, בת חמש, ההורים שלי והמשפחות תכננו שיבריחו אותנו דרך טהרן. הם הכינו את הבגדים שלהם, את הכסף  ואת הזהב. הם קבעו שהמבריחים יגיעו בשעה שתים עשרה בלילה, והם יבריחו אותנו דרך הגבול, דרך אנשי טהרן, ואז נגיע לטהרן ומשם לארץ ישראל. בעשרה לשתיים עשרה יצאנו (בעונת האביב, היה חם מאוד) ופתאום התחיל לרדת גשם זלעפות, מבול של ממש, ברקים ורעמים, כולם הופתעו והתחילו לצאת לרחובות בשביל להתפעל ולראות מאיפה הגשם יורד ולהתמוגג מהמראה.

כל האנשים היו ברחובות, כולל המשטר, אז לא יכלו להבריח אותנו כי אם היו עושים זאת, השלטונות היו מגלים. בינתיים המשפחות היו צריכות לשלם כסף למבריחים כי את המבריחים לא עניין שבסוף הם לא הבריחו את המשפחות מפני שהם הגיעו. מבחינתם הם עשו את עבודתם והם צריכים לקבל את שכרם.  הם לקחו חלק גדול מהכסף וכבר אי אפשר היה לברוח, כי המשטר חשד בנו. כולנו יצאנו לבושים עם תיקים גדולים וכולם הבינו שהתכוונו לברוח. הם ניסו לשפוט את המבוגרים שב"חבורה" אך ללא הצלחה.

המשכנו לחיות שם כמה חודשים. אבא שלי נפטר כשהייתי קטנה והחברים הכי טובים של אמא שלי היו, המושל, ראש הממשלה, המורים, אנשי הצבא. הם היו חברים שלהם כי המשפחה שלי הייתה מאוד אמידה וגם טובת לב ואכפתית. היו להם הרבה חנויות, בתים, יהלומים, זהב, הייתה לנו משרתת בבית, אופה שמכין את כל הלחמים והעוגות, מבשלת, ולי הייתה מטפלת שכל הזמן עשיתי לה צרות. הייתי שובבה, כל הזמן הייתי בורחת החוצה, הולכת, באה ולמטפלת כבר נמאס ממני. היא רצתה להיפטר ממני, היא רצתה קצת שקט אז היא הייתה צובטת אותי, נושכת אותי והייתי בוכה: "אני רוצה את אמא, רוצה את אמא!!!!!" ואז אמא שלי הייתה לוקחת אותי והולכת לעיסוקים שלה.

בעיראק לא היה לנו מקררים, לא משנה כמה היינו עשירים, לפיכך היו קונים את הבשר, הירקות ושאר האוכל מידי יום ביומו. היינו שולחים את השליח לשוק  לקנות בשר, ירקות, ביצים, והוא הביא אותם הביתה ובישלו את האוכל. בכל בית בעיראק היו שש משפחות בערך והם היו מכינים ומבשלים את האוכל. בבית שלי המשפחה אמרה למבשלים מה היא רוצה לאכול והם בישלו.

היה לנו בית גדול, ענק והיו לנו המון חדרים בבית. בקומה למעלה הייתה עליית גג שהייתה פתוחה (היום קוראים לזה פנטהאוז) ובקיץ היה מאוד מאוד חם, מרוב שהיה חם בלילות כולם פרשו מזרונים, הביאו כריות ושמיכות וישנו בפנטהאוז. בפנטהאוז הייתה פינה שבה הכינו חמוצים. היו לוקחים כדי חימר גדולים שבהם החמיצו חמוצים, זיתים, ריבות וסילאן מתמרים. אחרי שסיימו להכין, השאירו את הכדים בפנטהאוז כי היה שם קר ונעים (לא שמו חומר משמר). את כל מה שהכינו, הכינו זמן רב לפני חג הפסח. הצעירים של המשפחה היו עולים למעלה, פותחים את הכדים ולוקחים מהסילאן, מהחמוצים וגומרים את הכל. במשך חודש חודשיים הם היו אוכלים מבלי שהאימהות יודעות. ולקראת החג ההורים היו רגועים כי הם חשבו שיש להם הכל, סילאן, חמוצים, זיתים וריבות. היה להם "ראש שקט". הצעירים של המשפחה, אדוארד (בעתיד גיסה של סבתי), אדאוו (בן דודה של סבתי), אלברט (דוד של סבתי) באותו הזמן היו גם מתגנבים בלילות ושותים, אוכלים, צוחקים ואפילו מזמינים חברים.

שבוע לפני החג המשפחות רוצות להתחיל להתכונן ואז הם עולים למעלה להוציא את החמוצים, סילאן, זיתים וריבות, ופתאום מגלים שבקושי נשאר משהו בכדים, ולא ידעו מה לעשות כי יש רק עוד שבוע לחג ואין זמן להכין. באותה תקופה לקח המון זמן להכין בגלל התהליך שפרטתי. המבוגרים  שאלו מי עשה את זה? וכל אחד היה  אומר: לא אני. באותה תקופה היה מנהג של הנשים המבוגרות במשפחה, "שטאמאיידאק"- הריחו את היד ולפי הריח ידעו אם הוא משקר או לא. כך הן ידעו שאדוארד, אדאוו ואלברט הם הכי שובבים, לכן הן קראו להם ומיד כשהן הריחו את הידיים שלהם הן אמרו: שלושתכם!!!!!, הם התחילו לצחוק כל אחד מהם ולהאשים אחד את השני ולומר: לא אני, הוא הציע את הרעיון! ואז הן אמרו, הפללתם אחד את השני, נתנו להם עונש( סבתי לא כל כך זוכרת את העונש). ואז המשפחות לא ידעו מה לעשות כי אין להם זמן להכין, אבל גם אין איפה לקנות כמו היום (באותה תקופה לא היה "רמי לוי" או סופר), אז הם הלכו לבקש משאר המשפחות שלהם, דודים, דודות. סיפרו להם מה קרה וביקשו שייתנו להם קצת והדודים והדודות וגם חלק מהשכנים אמרו שברור, בכיף כי היינו משפחה מאוד אמידה ונחמדה. נתנו לנו והיה לנו בחג חמוצים, סילאן, זיתים וריבות. בחגים אחרים כבר נזהרנו, שמנו את האוכל במקום אחר ושמרנו טוב טוב.

בתקופה ההיא כבר התחילה עלייה חוקית. המושל הגדול אמר לבן משפחה שלנו שיגיד לאמא שלי (סלימה) שתיקח איתה את כל הרכוש שלה לעלייה לארץ, זהב, יהלומים, כסף וחפצי בית ושתתפור מכפלות של המעילים והשמלות ושם תסתיר את כל הרכוש שלה. בן המשפחה קינא באמא שלי ולא אמר לה. באותה תקופה היה אסור להביא רכוש אתנו לעלייה ומי שהיו תופסים אותו עם רכוש, היו מחרימים לו את הרכוש ולא נותנים לו לצאת מהארץ. אמא שלי נתנה את כל רכושה לערבים. ואז הגענו לשדה התעופה, המושל בא להיפרד מאמא שלי ואמר לה בשקט: "איפה הרכוש שלך?", עשית את מה שג'מיל אמר לך? אבל  אמא שלי אמרה לו שג'מיל לא אמר לה כלום. המושל אמר מה זאת אומרת לא אמר לך כלום? אני אמרתי לו שיגיד לך להביא הכל!, אמי אמרה לו שג'מיל לא אמר לה אף מילה, היא לא לקחה כלום. המושל אמר לה טוב לא נורא, אין מה לעשות, תלכו. פתאום בא ג'מיל לשדה התעופה עם כל הכלים שלו, הזהב, הכסף שלו, סירים, קומקומים יפים, הכל. הוא הביא ואז המושל אמר לו להוציא את כל מה שיש לו, ג'מיל ענה לו מה אתה עושה? המושל אמר לו תוציא! והוא הוציא את כל הכלים שלו. המושל שבר את הקומקום ולקח את כל שאר הרכוש שלו ושבר אותו ולא השאיר לג'מיל כלום!  ג'מיל המופתע אמר לו מה השתגעת?! מה אתה עושה לי?! אז המושל השיב לו, זה עונש שלך! אתה לא אמרת לסלימה, ועכשיו גם גם אתה לא תיקח כלום!

כך עלינו למטוס ואנשים סיפרו לי שבמטוס אני לא הרגשתי טוב – היו לי בחילות וכיסו אותי כי חשבו שמתי!

הזוית האישית

ליהי גבאי: אני מאוד נהניתי מהעבודה עם סבתי, היה לי כיף, מרתק ומעניין מאוד להכיר את סבתי טוב יותר ולשמוע סיפורים שלא שמעתי ושעניינו אותי מאוד. הייתי רוצה להגיד לסבתי שלמדתי המון עליה ועל ילדותה.

סבתא חנה: מאוד נהניתי מהשאלות ששאלת, דיברת בצורה רהוטה. אני מאחלת לך הצלחה בהמשך.