מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק נולדתי במושב בלפוריה שבעמק יזרעאל ב- 30.6.48 ילד רביעי להורי פנינה ויצחק. אבי יצחק נפל בתפקידו במאורעות הביטחוניים כחודשים לפני הכרזת המדינה וכשלושה חודשים טרם הולדתי.

נולדתי בקיץ 1948 כילד רביעי למשפחתי אח נוסף לאחותי רותי בת חמש, לאחי עמי בן ארבע ולאחי שלמה בן שנה ומחצה. אמי פנינה עלתה מפולין לישראל טרם פרוץ מלחמת העולם השניה ואיבדה את כל משפחתה הענפה ,הוריה ושבעת אחיה ואחיותיה.

אמי נישאה ליצחק אבי (אותו לא זכיתי להכיר) והקימו את ביתם ומשפחתם במושב בלפוריה. במלאות שנה לחיי חיתנו את אמי עם יוסף כהן שהיה ניצול שואה וכמו אמי גם הוא איבד את כל משפחתו בשואה. יוסף היה איש טוב והתייחס אליי כמו אב. ובשנותי הראשונות אף לא ידעתי שהינו אבי החורג. חיי המשפחה התנהלו בנוחות ויוסף פירנס את משפחתו החדשה בכבוד אך לרוע המזל בהיותי בן עשר הוא נפתר ממחלת ממארת (סרטן).

לאחר מותו השתנה עולמנו, אמי שעברה חיים קשים רצופים טרגדיות אישיות הייתה בעלת רוח לחימה והמשיכה לגדל את ארבעת הילדים ולדאוג לפרנסתם ולנהל את המשק החקלאי.

על כל ילד הוטלה עבודה לבצע. לקחת חלק בנטל הפרנסה. עלי ועל שלמה אחי שהיה בוגר ממני בשנה ומחצה הוטלו עבודות הטיפול במשק החי. מדי יום השכם בבוקר בשעה ארבע בדיוק אמי הייתה מגישה לנו למיטה דייסה חמה וטעימה להעיר אותנו כדי שנספיק לבצע את עבודות המשק לפני לכתנו לבית הספר. אחד מאתנו היה חולב את ארבעת הפרות שהיו במשק והשני היה מבצע את עבודת חלוקת המזון והשתיה לפרות ,העגלים והתרנגולות בלול, עם סיום העבודות היינו מתקלחים במים קרים ללא חימום וזאת גם בימים הקרים של החורף. החוויה היתה קשה אך מחשלת.

עם שובנו מבית הספר ביצענו שוב את עבודות המשק הנדרשות ונאלצנו לוותר על מגרש המשחקים שבו בילו חברנו ילדי המושב. כך נמשכו להם החיים עד גיל נעורי המתקדם.

ליום חגיגת בר המצווה שלי קיבלתי מתנות בכסף מזומן בסך 300 לירות ( זהו היה שכר חודשי של פועל באותה תקופה). סכום זה הספיק גם לקנות זוג אופניים או עגל בן יומו. כמובן שבחרתי לקנות עגל. גידלתי וטיפלתי בו למשך שנה ואז מכרתי אותו תמורת 1000 לירות .בכסף זה קניתי שלושה עגלים בני יומם וכך חזר חלילה. כמובן שגם הקמתי עבורם מכלאות וסככות. מאחר ונאלצתי לעבוד לא היה ביכולתי להכין שיעורי בית ובסיום שנת י"א הודיעו לי מורי שאיני יכול להמשיך ללמוד משום שחששו שאפגע בממוצע ציוני הבגרות של בית הספר. באותה עת רותי אחותי ובעלה שהו בארצות הברית, עמי אחי היה לאחר שרות צבאי ושלמה אחי היה בשירות צבאי סדיר.

אמי החליטה שהיא מיצתה את חייה במושב ורוצה לעקור לראשון לציון. אני מכרתי את 20 העגלים שלי ומתוך התמורה שקיבלתי מ20,000 לירות נתתי 16,000 לירות שהיוו שני שליש ממחיר הדירה. ואני ללא בחירות יתרות בחרתי ללמוד את מקצוע האלקטרוניקה בבית ספר הטכני של חיל אויר.

העובדה שסילקו אותי מבית הספר הייתה לי לזמן קצר למשבר שאיים על הביטחון והדימוי העצמי שלי ומתוך רגש זה הגעתי להחלטה שעליי להשקיע את כל כולי כדי להצלחה בכל תחומי חיי. בראש בראשונה קיבלתי החלטה שברצוני להיות מהנדס ואומנם השלמתי בחינות בגרות תוך שירותי הצבאי. מיד בסיומו של השירות, התחלתי לימודי הנדסת אלקטרוניקה ותוך כדי לימודים נישאתי לאשתי שוש ואף נולד בננו הבכור שלומי אבא של נכדתי עמית .

שלומי ניקרא על שם אחי שלמה ז"ל שנהרג במלחמת יום כיפור שלושה חודשים לפני הולדתי שלומי.

בהשראת ילדותי ובעבודה קשה שעשיתי הגעתי להחלטה שאני רוצה להצליח מבחינה כלכלית ולכן לאחר מספר שנות ניסיון עבודה ויצאתי לעצמאות.

וכיום לאחר 35 שנות עבודה מאומצת תוך שקדנות ודביקות במטרה הקמנו את קבוצת עסקי שניידר שבבעלותה מפעלים וחברות שונות במדינות שונות.

הצבת מטרות ואתגר להשיג אותן תוך דביקות והתמדה הינה ערך להצלחה בחיים. לסיום ולקח לחיים נכונה האמרה " מה שלא הורג מחשל!"

 העשרה

מושב בלפוריה: "בלפוריה הוא מושב בעמק יזרעאל, 3 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. הוא קרוי על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, החתום על הצהרת בלפור‏, ונוסד ב-2 בנובמבר 1922, במלאת 5 שנים למתן ההצהרה". ויקיפדיה

תשע"ו