מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה, נולדתי במרוקו, בעיר מקנס, בשנת 1956. אני הרביעית מתוך שמונה ילדים במשפחה. המצב הכלכלי בבית היה טוב באופן יחסי. לאבא הייתה חנות ב"מלאח", זה הרובע בו חיו היהודים הלא עשירים. אבא מכר מיני סידקית וכלי תפירה. כשאבא נשא את אמא לאישה מצבם הכלכלי היה ירוד הם נתמכו בידי ההורים. כשנולדה אחותי ססיל, הבת השנייה במשפחה, אבא שלי זכה בפיס וכך הוא רכש את החנות, ומאז מצבם השתפר. הבנים במשפחה למדו בתלמוד תורה מטעם חב"ד. בתחילת הרחוב היה בית כנסת של הרב משאש ורבי ברוך טולדנו, פייטנים בעלי שם שפייטו בקצב אנדלוסי מקצועי. אני זוכרת את ערבי שבת ולילות ה"בקשות".

העלייה לארץ

כשהייתי בת 6 הגיעו שליחי הציונים מארץ ישראל. הם הורו לנו בחשאיות לארוז חפצים מעטים ולהתכונן לעלייה לארץ ישראל. הארץ (ישראל) הייתה כבת 18 שנים. הפלגנו באנייה למרסיי שבצרפת, כי היה אסור מעבר ישיר בין מרוקו לארץ ישראל. באנייה חליתי במחלת ים, ואני זוכרת את עצמי רוב הזמן עם חום והקאות, ואז שמעתי שסבא נפטר באנייה. רצו להשליכו לים, אבל אבא שלי שילם הרבה כסף כדי שיחזירו אותו לצרפת ויקברו אותו שם. לארץ ישראל טסנו במטוס, נחתנו בשדה התעופה בלוד. קיבלו את פנינו חיילות צעירות שניסו לעזור לאמי עם התאומים בני השנה שהיו בידיה, אבל אז היא פתחה בצרחות אימים שחוטפים את ילדיה, כי במרוקו סיפרו על חטיפת ילדים מידי הוריהם. היפנו אותנו לעיר צפת, השיכונים כבר היו בנויים. אח של אימא, שהיה ותיק בארץ, הגיע אלינו וצייד לנו את הבית במקרר, מכשירי חשמל ומזון. את אבא שלחו לעבוד במפעל טבק לסיגריות, עבודה קשה שהוא לא היה מורגל בה. את אחי הבכור שלחו לבית ספר לבישול בפילדלפיה. שם התערער מבחינה דתית, כי לא שמרו על השבת כפי שהיה רגיל.

ההתנגשות בין התרבות הספרדית עליה גדלנו במרוקו לבין התרבות שהייתה בארץ גרמה לנו לתסכול, כי לא החשיבו את מה שהבאנו איתנו ונדרשנו להשתלב בקיים. למשל בסיפורים במקראות הופיעו רק דמויות מופת אירופאיות ולא היה זכר לדמויות מזרחיות. במרוצת הזמן צמחתי בתוך לימודים אקדמאים למרות הקושי הכלכלי שהיה בבית (עבדתי עוד בהיותי בגיל תיכון בניקיון בתים כדי לממן שכר לימודים). סיימתי לימודי הוראה בסמינר ירושלים. בהיותי מורה השקעתי המון מאמצים לחוויה מתקנת, להעלות למודעות את התרבות שלנו שכמעט נמחקה. הייתה לי השפעה בשיבוץ טקסטים, פיוטים ושילוב הווי מזרחי במקראות הלימוד. למשל, בעת הדלקת נרות חנוכה, אבא שלי מעולם לא שר את הפיוט "מעוז צור", פיוט שכמובן למדנו בבית הספר כפיוט חובה לאחר הדלקת הנרות. הבנתי אז שאבא לא מכיר מנהג ברור. רק מאוחר הסתבר לי שהספרדים נוהגים לומר "על הניסים" ולא הפיוט שלא היה מוכר ליהדות ספרד. כך היה בשאר חגי ישראל, בבית הספר למדנו דבר אחד ובבית נהגנו אחרת… היום אני שמחה לראות שיש תיקון וצמצום של פער.

אמא שלי נהגה לספר לי המון על חייה במרוקו, ותמיד סיפרה מתוך געגוע וערגה. לאחר מותה, מאוד רציתי לבקר במרוקו ובעיקר בעיר מקנס, שם נולדתי וגדלתי שם עד גיל שבע.  לפני שבועיים טסתי למרוקו: חזרתי לבית שבו גדלתי, ל"מלאח" בעיר מקנס. הרבה לא השתנה: האוכלוסייה כולה ערבית, עניים מאוד. את מקום בתי הכנסת המפוארים שהיו ברחוב החליפו מסגדי התפילה שלהם, אבל הכל נשאר כפי שהיה. חזרתי וביקרתי בבית ילדותי שנשאר ממש כמו שנחרת בזיכרוני: מאחורי דלת עץ כחולה היה ממוקם חדר השירותים, שהיה חדר של "בול פגיעה", ללא אסלה.

הזוית האישית

סבתא חנה: תכנית נפלאה בה חוויתי עם נכדתי זמן איכות. יכולתי לספר לה באופן ישיר ובלתי אמצעי את סיפור חיי ומורשתי. יחד גלשנו באינטרנט והתחקינו אחר מחוזות ילדותי במרוקו. היא חיזקה אצלי מיומנויות תקשוב וכך תיעדנו יחד את הזיכרונות. נהניתי להיות שותפה לתכנית, הכל נעשה באווירה נהנה ומכילה, היה נפלא.