מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רחל מנגמי (לבית צומעי) ואני הסבתא של מעיין. אני רוצה לספר לכם על משפחתי והעלייה שלנו מתימן לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1947 בתימן. עלינו ארצה כשהייתי בגיל שנתיים, בשנת 1949, בתקופת העלייה הגדולה של יהודי תימן לישראל, במבצע שכונה בשם" על כנפי נשרים" או "מרבד הקסמים". כשהגענו לישראל שיכנו אותנו באחד הקיבוצים באזור הגליל.

הרשויות הגיעו ולקחו מאתנו את אחי שהיה אז בן 12. הם אמרו להורים שלי שהם לוקחים אותו כדי ללמד אותו איך לבנות בניינים. אולם בפועל, הם לא לימדו אותו שום דבר אלא הם גזרו לו את הפאות, הורידו ממנו את הכיפה והציצית וניסו לשכנע אותו לעזוב את היהדות ולהיות "צבר"- ישראלי אמיתי.

באחד הימים כשההורים שלי חזרו הביתה מהעבודה אחי הגיע הביתה, וכשההורים שלי ראו אותו כך, ללא כיפה ציצית וללא ה"סימנים"- הפאות, עם מכנסיים קצרים, הם נדהמו, כעסו מאוד והתאכזבו. אחי סיפר להם מה עשו לו, וכיצד הכריחו אותו. ואז ההורים שלי קיבלו החלטה לעזוב מיד את הקיבוץ ולעבור לראש העין.

דודי- אח של אבא שלי, ניסה לשכנע את אבא שלי להישאר בקיבוץ, אך אבי לא הסכים בשום אופן, ואמר שהוא לא מוכן שהבן שלו יהפוך לחילוני. דודי ניסה לשכנע את אבי, שבקיבוץ מקבלים כסף ויותר קל להתפרנס. אך אבי לא השתכנע ועברנו לגור בראש העין.

באותה תקופה לא היו עדיין בתים בראש העין ולכן התגוררנו בתחילה באוהל עד שהקימו לנו בתים. בהמשך היה לנו בית פרטי עם גינה בה גידלנו פירות וירקות, אותם אכלנו ומהם התפרנסנו. אך העיקר הוא שנשארנו כולנו יהודים חרדים שומרי תורה ומצוות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.