מאגר סיפורי מורשת

הכל מתרחש בירושלים, עיר הולדתו של סבא ערן, המשפחה גרה בשכונת נחלת צדוק. "נחלת צדוק היא שכונה קטנה בירושלים, הממוקמת בדרום גוש הנחלאות בין שכונת שערי חסד לשכונת נחלת אחים. גבולה הדרומי הוא רחוב הגר״א, וגבולה הצפוני רחוב ישראלס. רחובה הראשי הוא רחוב נחלת צדוק". (ויקיפדיה)

זכרונות ילדות של סבא ערן

שערי חסד לנחלת אחים. כל השכונה היתה 4 שורות של בתים, כשצד מערב היה שדה גדול, היום גן סאקר. החברים ברובם היו ילדים מהשכונה, וגם חברים מבית הספר, שהיה מרחק הליכה, ורוב התלמידים גרו ברחובות הקרובים לבית הספר.

במרכז השכונה היה משטח מעל בור מים, ושם היינו נפגשים ומשחקים משחקי חוץ-כמו מחבואים, סוס ארוך תופסת, מחניים. בחצרות הבתים ובבתים היינו משחקים גולות, מקל, בורות ועוד. בתוך הבית משחקי שולחן. עיקר שעות הפנאי אחרי הלימודים היו שעורי בית, משחקים, הליכה עם אימא ואחותי לקניות או בתי קפה, כמובן לא ויתרתי על חברים.

מאוחר יותר נכנסה לתמונה תנועת הנוער, הצופים. אבל רוב הזמן ביליתי בבית הספר היסודי הגמנסיה העברית, שם למדנו הרבה מקצועות, בכתות של 30 ילדים. למדנו מקצועות עברית וספרות עברית, ידיעת הארץ, אנגלית, חקלאות, ציור ושירה, חשבון ומשנה. חלק מהמורים היו נחמדים, חלקם לא, והפכו אותנו לקרבנות. המשמעת הייתה באופן כללי חזקה, עם חוקים ברורים. היו מורים שעל הפרעות או אי עשיית שעורים ניתנו ענשים – להעתיק פרק בתנ"ך, לעמוד בפינת הכיתה, לחכות ליד חדר המנהל, להזמין הורים לשיחה, ואפילו סילוק מבית הספר. דברים שלא אהבנו. לא היתה לנו תלבושת אחידה, אבל הקפידו על נקיון.

אהבנו לצאת לטיולים שנתיים, ולפעמים לסיור חקלאי מחוץ לבית הספר. מסיבות לא זוכר שהיו לנו בבית הספר, אלא רק בארועים אצל ילדים. לפני חגים או ארוע, היינו צריכים להתכונן בבית, ולספר בשעת מחנך. בבית הספר היו הרבה מורים, שלשה אני זוכר במיוחד את המורה יונה, שהיה מרכיב משקפיים על האף, תמיד כעס, ואז המשקפיים היו מחלקים לו, הוא היה מורה לתנ"ך, ואהב לצעוק "קום- צא- עמוד בפינה". מורה לאנגלית, הגברת פוקס, ממש מכשפה, צעקה ונזפה במי שהעז לא לענות נכון. מורה לגאוגראפיה היה נחמד, מדבר בגובה העיניים, וגם מורה לציור, שאהבנו.

בתוך כל זאת לא אהבתי לשון עברית וחשבון. אהבתי היסטוריה, גאוגראפיה, ציור וחקלאות. בהפסקות היינו יוצאים לחצר או למגרש הצמוד, ובהפסקה הגדולה קיבלנו כוס חלב חם, כל יום, כי לא היה אוכל ולא חנות לקנות אוכל. אז כשבאתי הביתה אהבתי את האוכל שאימא הכינה, ביצה, פירה וכוס מיץ. רק בימי ששי, אני זוכר, הייתי מקבל ממתק, כמובן בחגים וימי הולדת. אהבתי ללכת עם אימא למפגשים עם חבריה, לרוב בבתי קפה, ושם קינחתי בעוגה.

חלק גדול מהזמן מכתה ד' והלאה, הייתי בתנועת נוער, הצופים, שמרכז הפעילות היה צריף במגרש שצמוד לבית הספר. השבט היה אחד משלושת השבטים בירושלים, כל שבט תנועה אחרת. אני הייתי בצופים. כל שבט היה מחולק לגדוד-שנתון, כל גדוד לקבוצות. עד כתה ה' הפרדה בנים-בנות. אחכ פעולות יחד. שתי פעולות בשבוע שכללו: שירה, דבורים כללים, לפעמים נושא או משהו מבחוץ. כמובן שהיחד החברתי היה דבר חשוב. הפעולות היו בימי שלישי ושבת. בימי ששי, היינו נפגשים סתם, רוקדים שרים, ודיבורים. נוצרו גם זוגות ראשונים. התנועה הפכה לדבר הכי חשוב בחיים.

ט"ו בשבט – הסיפור שסבא מספר על ט"ו בשבט:

ט"ו בשבט בשנת תש"ט  (1949), אבא שלי שהיה קצין גבוה בצבא אמר לי שבעוד כמה ימים אני אבוא איתו לטקס נטיעת עצים בשער הגיא, בכביש מהשפלה לירושלים. שמחתי מאוד כי בגלל המצור לא יצאתי מירושלים הרבה זמן. אני הייתי בן שתיים עשרה וזאת הייתה הפעם הראשונה בשבילי לנסוע עם אבא ברכב שלו. הטקס היה מרגש מאוד, הרבה דגלי ישראל ותזמורת. אז התחיל טקס הנטיעה, אבא נתן לי שתיל של עץ אורן הלך איתי לבור מוכן לנטיעה ופתאום אני רואה לידי אדם מבוגר ואבא אומר לי "ערן תן את העץ לראש הממשלה בן גוריון ויחד תשתלו את העץ".

מאוד מאוד התרגשתי ואני זוכר את הרגע הזה עד היום.

סיפור אהבה

הסיפור על האהבה הגדולה שלי מתרחש לפני 58 שנים, כשהייתי בן 23, חבר צעיר בקיבוץ בית העמק, מקום בו אני ומשפחתי חיים. לא מזמן השתחררתי מהצבא, וחזרתי לקיבוץ, בו שרתתי כחייל בנח"ל. הייתי אחד מכמה חברה צעירים, רווקים, והיה לי חבר טוב שבא מאותו הרקע שלי, שלפני כמה חדשים התחתן, ותמיד קראו לי לשתות קפה אתם. אני עבדתי בפלחה, על טרקטור, חברי בחשמליה, ואשתו גננת, בגן המקומי.

יום אחד, קרא לי החבר לבוא לשתות קפה, וכשהגעתי ראיתי שיושבת שם חיילת ממחלקת הנח"ל החדשה שהגיעה לשרת בקבוץ, שקוראים לה מיכל, אבל קוראים לי מיצ'י, אמרה. מהרגע הראשון שראיתי אותה, הייתה לי הרגשה – שיש לי רגש מיוחד אליה.

לאחר כמה ימים, שוב נפגשנו, הפעם במועדון הקיבוץ, ישבנו יחד, דיברנו, ואמרתי לה שאמח אם נוכל להתראות יותר. היא הסכימה, וכך התחזק הקשר הרגשי, והרגשתי שאני אוהב אותה. לאט לאט העמיק הקשר, ובשלב מסוים היא עברה לגור אתי בחדר, הכרנו יותר האחד את השני, ההורים יצרו מפגש ביניהם, מצאו שפה משותפת, ולבסוף החלטנו להתחתן, ולהשאר בקיבוץ. האהבה הגדולה והאמיתית נמשכת עד רגע זה. שנינו מאושרים, יש לנו 3 ילדים ו-7 נכדים.

אז זה סיפור האהבה שאני מקדיש לטל, נכדתי, לעבודת שילוב הדורות, לבת המצווה.

בית ההורים

הורי עלו בשנת 1934 מגרמניה, והתיישבו בירושלים. אבא היה אדריכל, ויצר קשרי עבודה קודם לעלייתו. אמא היתה מזכירה ומנהלת חשבונות, ובתקופה הראשונה לא עבדה. בשנת 1936, בזמן שהיתה בקולנוע בירושלים, התפוצצה פצצה, וכתוצאה מכך הפילה את התינוק. בתאריך 1.11.1937 נולדתי. לאחר שנתיים נולדה אחותי.

גרנן בדירה שכורה בשכונה קטנה, בית חד-קומתי, עם גינה קטנה סביב. היו 2 חדרים, מטבח קטן ושירותים. אבא עבד, ורוב היום לא היה בבית. אמא לא ידעה לבשל כל כך טוב, והאוכל לא היה טעים. בבית שמעתי הרבה מוסיקה קלסית, ממכשיר פטיפון.

הרהיטים בבית היו פשוטים, כי לילה אחד פרצו גנבים וגנבו הרבה דברים. יום ששי בערב תמיד היתה לנו ארוחה חגיגית יותר, לא היינו דתיים, אבל הרבה פעמים הגיע חבר משפחה, שעשה קידוש. חגים חגגנו, לרוב בצורה צנועה. יצאנו הרבה לטייל בטבע, שהיה קרוב לשכונה.

אחרי שאמא קיבלה עבודה, סבא וסבתא שלי, שעלו ממש ברגע האחרון שניתן היה לצאת מגרמניה, אספו אותנו מהגן ומבית הספר, וטיפלו בנו עד שהורי הגיעו. האוירה בבית היתה טובה ורגועה. היו קשיי שפה, כי אמא לא דיברה עברית, לכן דיברתי הרבה גרמנית, גם עם סבא וסבתא. תמיד היינו לבושים טוב, נקיים, והבית היה תמיד עם חברים וחברות שלי ושל אחותי, וגם של הורי.

כשהייתי בגיל בר-מצווה, עברנו לשכונה אחרת, והיו שינויים רבים. בעיקר היעדרויות של אבא מהבית, כי הוא היה קצין גבוה בצבא, עם תפקיד חשוב, ואמא היתה חולה לעיתים קרובות.

סבא ערן במדי צבא בשנת 1990 ביחק"ל במטולה.

הזוית האישית

סבא ערן: תכנית מענינת, המקשרת בין הדורות בזכות עברו של המבוגר, ודרך זו מובילה להיכרות עמוקה יותר של הצעיר עם המבוגר, עם עברו ועם העבר-במקרה זה עם עברה של המדינה והמשפחה. העבודה המשותפת רעיון יפה וחיובי.