מאגר סיפורי מורשת

תקופת הילדות המוקדמת: נולדתי באוקטובר 1947 בעיר סברדלובסק (לימים הפכה ליקטרינבורג), בירת חבל אורל במזרח בריה"מ לשעבר. בגיל צעיר מאוד עברה משפחתי-אמא, אבא ואחי הבכור לקייב, בירת אוקראינה.

תקופת ילדות מאוחרת:

עד גיל 10 בקירוב גדלתי בסביבה לא יהודית. בשל המראה היהודי סבלתי לא אחת מהתנכלויות של נערים אוקראינים. תנאי המחיה של משפחתנו היו קשים למדי. כולנו הצטופפנו בחדר אחד בדירה משותפת למספר משפחות. עד לעזיבתנו את בריה"מ למדתי בבית ספר יסודי. הייתי תלמיד טוב וחרוץ ונהניתי מלימודי. על אף הקשיים שציינתי לעיל,ילדותי בקייב עברה עלי בנעימים והצטערתי ביותר לעזוב אחריי את חברי הטובים.

עליה לישראל כשפולין ארץ מעבר:

כאמור, החלטת הורי להגר, הפתיעה אותי ביותר. אני מניח שהורי לא שיתפוני בהחלטתם בשל שמירה על סודיות(בראשית שנות ה-50 תופעת ההלשנה מצד שכנים,חברים ואפילו בני משפחה לשלטונות היתה נפוצה ביותר). לא זכור לי, שהעסקתי את עצמי בפרטי הנסיעה המתוכננת. כשהתקרב המועד המתוכנן, הדירה התרוקנה לאט לאט מרהיטים וחפצים אחרים. נפרדנו מחברינו ועלינו על הרכבת שהובילה אותנו מחוץ לבריה"מ אל פולין. זכור לי מעמד מעבר הגבול לפולין; הרכבת שנסענו בה נבדקה על ידי עשרות חיילים רוסיים.הללו זחלו מתחת לקרונות עם פנסים בחיפושים אחר דבר-מה. לאחר מעבר הגבול נתקבלנו ע"י משפחה פולנית שאירחה אותנו לארוחת ערב חמה. לאחר מיון נשלחנו על ידי השלטונות הפולנים למחנה – מעבר למהגרים, עיירה בגבולה המערבי של פולין. מעבר להיותה אכסניה נוחה למדי שסיפקה לנו לינה וארוחות חינם, היה המחנה פתוח לתנועת המהגרים ואורחים. בתקופת השהות במחנה שנתארכה ל-8 חודשים, לא למדתי בבית ספר פולני, בדומה לשאר חבריי. העסקתי את עצמי במלאכות שונות ולמדתי עברית (כתיבה וקריאה) מנציגי ג'וינט שביקרו אותנו במחנה.

העלייה לישראל:

על העלייה לישראל דיברו במחנה המעבר בצורה די חופשית. משיחות המבוגרים למדתי שהשהות בפולין היא זמנית וכי אנחנו ממתינים להיתר עלייה לישראל. כאמור לאחר 8 חודשים, נתבשרנו, כי אנו רשאים לעזוב את פולין. לאבי לא ניתן האישור לעזוב את פולין וממילא היה עליו לסיים מספר עניינים שהתחייב להם. אבי ז"ל ליווה אותנו לוורשה הבירה והעלה אותנו לרכבת לווינה. כאב הפרידה נמהל במהרה בחוויה מסעירה של נסיעה ברכבת מהודרת. לאחר שהייה קצרה של יום בווינה, הועלנו לרכבת לאיטליה לנסיעה מסעירה נוספת. היעד היתה העיר נפולי, שם בילינו מספר ימים נעימים בהמתנה לאנייה שתשיט אותנו לישראל. באנייה "עלייה" ראיתי לראשונה איך נראים מלחים וקצינים ישראלים. הצוות פינק אותנו ככל יכולתו במזון ופירות שלא ראינו מזה זמן רב. הים סער כל זמן ההפלגה לארץ, עד שבוקר אחד ראינו במעורפל, במרחק רב את רכס הכרמל. סידורי הקליטה התחילו כבר בהפלגה, כך שבירידתנו בנמל חיפה, ידענו כי שובצנו למגורים בבאר-שבע, כמו שציטט הפקיד "כמה דקות נסיעה ממרכז הארץ".

חבלי קליטה והתבססות:

אחרי נסיעה מתישה של מספר רב של שעות באוטובוס מקרטע ומעשן, הגענו לפנות ערב לבאר שבע. הובאנו לאתר בנייה ענקי מלא ערימות חול ואבק. התנגדות הנוסעים לרדת נמשכה כל הלילה. רק למחרת, לאחר שיחות שכנוע והבטחות (שנתבררו כהבטחות סרק) התפזרנו ב"שיכוני רכבת" שחיכו לנו בצפון באר-שבע. ימי ההתבגרות שלי עברו במקביל לצמיחת העיר החדשה. בדיונות מסביב, צמחו בהדרגה שכונות ושיכונים, נסללו כבישים, חוברה רשת חשמל ונבנו בתי ספר. תנאי המחיה שלנו היו קשים ביותר. אמי ז"ל שטיפלה ב 2 ילדים לא יכלה לצאת לעבודה. מה גם שעבודה לא היתה בנמצא. הסתפקנו באכילת מזון בסיסי ותפוזים. לבשנו בגדים שהבאנו מחו"ל, שכן קניית בגדים חדשים היה עניין של מותרות, מה גם שצריך היה לצעוד קילומטרים רבים ברגל עד לעיר העתיקה  בכדי למצוא חנות בגדים. על מנת להקל על המשפחה, הסכמתי לצאת לקיבוץ. עברו עלי שנתיים עד שחזרתי לבאר-שבע. בקיבוצים לא הושם אז דגש על הקניית השכלה אלא על עבודת כפיים בענפי משק שונים.

בית ספר יסודי ותיכון:

אני גאה על כל שהשתייכתי למחזור המייסד את בית ספר היסודי "צאלים" בבאר שבע. עד אז למדנו באולם עלוב, כל דרגות הגיל ביחד! אהבנו וטיפחנו את בית הספר שלנו והוא טיפח אותנו. סיימתי את לימודיי בהצלחה ושובצתי בעקבות מבחן "סקר" מוצלח לתיכון. השנה הראשונה בתיכון מקיף א' עברה עלי בהלם מוחלט. לא ניתן היה להתגבר על הפערים הלימודיים שצברנו כתלמידים עולים. בתנאים של ראשית שנות ה-60 לא ניתן היה לצפות לשיעורי עזר, הוראה מתקנת וכד'. הציונים שקיבלתי בתום השנה הראשונה היו בהתאם. התכוונתי לעזוב את התיכון ולצאת לעבודה. רק בהתערבותה הנמרצת של המנהלת האגדית הגב' פועה מנצ'ל ז"ל, המשכתי בלימודי ואף סיימתי אותם בהצלחה רבה. בהמשך ישיר לתיכון, לאחר דחיית השירות הצבאי למדתי וסיימתי בהצלחה לימודי הנדסאים (מסלול כימיה) במכללה שליד הטכניון

משירות צבאי ועד ימינו:

מטעמי סודיות לא אוכל לפרט על השירות הצבאי שלי. אוכל לומר כי היה זה שירות משמעותי ביותר. השתחררתי מצה"ל בדרגת סרן בחיל המודיעין. מקצועית, השתלבתי בתחום של פיתוח וייצור תכשירים רדיו-פרמצבטיים בקריה למחקר גרעיני בנגב, שם עבדתי במשך 13 שנים. במקביל, למדתי לתואר ראשון ושני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. סיימתי את לימודי בהצטיינות במסלול מחקרי. בתחילת השירות הצבאי, התחתנתי עם חברתי ללימודים במכללה, ביאטריס. עד מהירה נולדה לנו איריס בתנו הבכורה ו-4 שנים מאוחר יותר, נולד בננו אמיר, אביו של איתי. עם סיום לימודי באוניברסיטה, השתלבתי בהדרגה בהוראה בבית ספר תיכון. ב-1984 עזבתי את הקריה לטובת משרת הוראה. ב-1988 בעקבות החמרה במצב בריאותם של הורי החלטנו לעזוב את באר שבע ולעבור למרכז. בהמלצת חברים התמקמנו בראשון לציון. התקדמתי בשורת תפקידים ברשת עמל, עד לתפקיד משנה למנהל המנהל לפדגוגיה. בשנת 2000 עברתי לנהל את רשת המכללה למנהל (ע"ר) וב 2009 את רשת "עתיד". בשנת 2007 סיימתי בהצטיינות את לימודי לתואר דוקטור לפילוסופיה–בחינוך ופדגוגיה. בשנת 2011 פרשתי לגמלאות וכיום  אני עוסק כעצמאי בייעוץ למערכות חינוך. כאמור אני נשוי באושר לרעייתי ביאטריס ולנו 6 נכדים מקסימים.

שיר אהוב: שיר היונה מאת שמרית אור ומתי כספי

הזוית האישית

איתי: נהנינו מאוד לכתוב ביחד את הסיפור של סבא סבא: היה חשוב לספר את סיפורי .הקשר ביני לבין איתי הפך למשמעותי בזכות התוכנית