מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהגרים קדימה עושים עלייה לארץ ישראל

סבתא שרה (סוניה) ואיילת השחר
סבתא שרה במרכז התמונה עם שני הורייה
כיצד נראו החיים בגולה בשלבים שונים של חיי סבתא שרה, כילדה, נערה ובחורה צעירה. כיצד צלחו את מהלכי ההתארגנות לעליה, כמה זיכרונות ילדות, סיפור התאקלמות בארץ וסיפורו של חפץ אחד מהעבר

שמי איילת השחר שלג, לומדת בכיתה ה' בבית ספר רעות במועצה אזורית מנשה. בסיפור הבא, נספר את סיפור ילדותה של סבתי, שרה (סוניה) מטיאש.

סבתא מספרת

"שמי שרה מטיאש, אני ילידת שנת 1947. נולדתי בעיר אושגורוד אשר באוקראינה (נמצאת על גבול סלובקיה, הונגריה). נולדתי להוריי גיזלה טובה וצבי דב ברנרד יעקובוביץ. יש לי אחות אשר צעירה ממני בשמונה שנים. אני רוצה להתמקד בסיפור שלי על החיים בגולה ולתאר את הילדות, בגרות ועד רגע העלייה.

הוריי היו ניצולי שואה. סבא עבד במחנה עבודה במדינת סרביה, סבתא הייתה במחנה אושוויץ בתפקיד מבשלת במטבח. זיכרונות השואה היו בלתי נתפסים ועלו כל הזמן בזיכרונות של ההורים שלי ונחקקו באחים ובמשפחה. הם סיפרו כמה הייתה קשה עבודת הפרך במחנה, כמה הם היו רעבים, כמה הם היו מיעוטי יכולת כאשר היו מוציאים אותם לכפור, ללא נעליים וביגוד מתאים.

כל אחד מהוריי, איבד את משפחתו בשואה. אח של סבא ניצל וכן סבתא שלי, אמי, אחותה ואחיה הצעיר הצליחו להינצל. הרצון לחיות והאמונה הרבה סייעו להוריי לעבור את תקופת השואה הקשה.

זיכרונות ילדות

גדלתי בבית דתי – ציוני, כאשר אהבת הארץ הייתה ניכרת. גדלתי בבית צנוע שידע גם חוסר אך הוריי לא החסירו מאתנו דבר. אימא שלי הייתה תופרת ועקרת בית ואבא שלי עבד במפעל. התחנכתי בבית ספר מעורב של יהודים וגויים. היה מאוד מורכב להשתלב בחברה כי הילדים וכך גם משפחותיהם היו אנטישמיים, שונאי יהודים. כל הילדים הגויים (הלא יהודים) השפילו וקראו לנו, ליהודים, בשמות גנאי. גם המורים הביעו שנאת יהודים.

במרכז התמונה אבי, דב ברנרד יעקובוביץ עם שני הוריו

תמונה 1

החוויות שלי מבילויי אחר הצהריים היו מפגשים עם המשפחה המורחבת בשבתות ובחגים. בגיל חמש עשרה, התחלתי לעבוד ולפרנס את המשפחה (זה היה מאוד חריג בנוף). במקביל למדתי בתיכון לימודי ערב. מגיל שמונה עשרה התחלתי לימודים באוניברסיטה ובמקביל המשכתי לעבוד.

בבית שלי, כל הזמן הייתה תקווה שאנחנו נעלה לארץ, אבל שערי המדינה היו סגורים ולא אפשרו ליהודים לצאת. רק בשנת 1972 כשהייתי כבר בת 25 נשואה פלוס ילדה בת 4, הצלחנו לעלות ארצה. היינו צריכים לשלם על ההשכלה והלימודים ולא היה לנו אמצעים כספיים עימם לשלם. לקחנו הלוואה מיהודי אמיד והחזרנו את החוב בתשלומים כבר בארץ. ההתחלה והקליטה בארץ לא היו קלים ולמדנו את השפה במרכז קליטה בעיר נהריה. אחרי כחצי שנה עברנו לבאר שבע היה צריך להתחיל הכל מאפס.

הגענו עם שתי מזוודות שכללו רק דברים אישיים. אבא שלי התחיל לעבוד בשתי עבודות ואני השלמתי לתעודת הוראה. לבסוף התחלתי לעבוד באוניברסיטת בן גוריון שבנגב וניהלתי מעבדת מחקר. בארץ קיבלו אותנו, חיבקו ועזרו.

סבתא רבתא של איילת מצד אימא, מרים מאוסקופ, ניצלה מהשואה ואף הספיקה לעלות לארץ

תמונה 2

אני ובעלי נפגשנו באירוע של חתונה יהודית ואחרי שנתיים התחתנו. גרנו עם ההורים שלי בדירה הקטנה די בצפיפות ושנינו למדנו באוניברסיטה, ובמקביל עבדנו. הרעיון היה קיים כבר הרבה שנים והיה באוויר אבל שערי היציאה היו נעולים. עם קבלת אישור עלייה ארזנו את הדברים ההכרחיים הוכנסו לשתי מזוודות ועלינו ארצה. הדבר דרש מאתנו להיפרד מהרבה דברים רגשיים (כמו: תקליטים שאהבנו, ספרים וכו').

אני ואלכס בעלי ביום נישואינו, נישאנו זמן קצר לאחר צילום התמונה

תמונה 3

 ההתאקלמות בארץ

בעלי התחיל לעבוד במקביל לשהייה במרכז הקליטה בנהריה. הוא עבד במפעל בחיפה וכאשר עברנו לבאר שבע הוא התחיל לעבוד במפעל סולל בונה במקצוע החרטות. על מנת להשתלב בארץ ולהרגיש יותר ישראלים, הכנסנו לבית קריאת עיתונים בעברית. הדבר ראשון שקנינו, היה מילון של אבן שושן. בארוחות המשפחתיות בימי שישי, היינו משוחחים עם הילדים על מילים חדשות ועל כתיבה נכונה ללא שגיאות. על מנת להכיר את הארץ נסענו למקומות שונים.

אני ואלכס מטיאש, עולים חדשים, מטיילים בארץ

תמונה 4

הישראלים שהכרנו קיבלו אותנו באהבה ותמיכה והכוונה. אם אחזור לנקודת זמן העלייה, הייתי אומרת שזאת הייתה תקופה לא קלה, אבל פרק מאד יפה ומהותי בחיינו. מהר מאד, התחלנו להרגיש שהשתלבנו בחברה הישראלית וגם הצלחנו לתרום לחברה שהיינו בה ולהעשיר מהתרבות והמנהגים שלנו. אם אסכם את תהליך העלייה, אומר בשמחה שעל אף הקשיים הרבים שהיו בדרכינו "הצלחנו בגדול!".

אני ואלכס מטיאש, ביום חתונתינו, משמאל אביו יעקב – צבי מטיאש

תמונה 5

סיפורו של חפץ – מצקת

בתמונות ניתן לראות את המצקת אשר עוברת מזה 3 דורות במשפחתנו. מצקת המרק הייתה שייכת לאמי, סבתא רבתא עבור איילת השחר, טובה גיזלה יעקובוביץ, אשר ניצלה מהשואה.

מצקת שעוברת מדור לדור

תמונה 6

במחנה העבודה אושוויץ, סבתא רבתא בישלה במטבח הילדים. המצקת מהווה חפץ סימבולי קיומי – הישרדותי מלבד השימוש שלו. בביתנו כולם יודעים, מרק יהינו אחד המאכלים הנפוצים ביותר על שולחננו. המצקת עברה מסבתא רבתא אליי והיום נמצאת אצל בתי האמצעית, בבית משפחת שלג."

איילת עם המצקת

תמונה 7

הזוית האישית

איילת השחר: מאוד ריגשו אותי הסיפורים של סבתא. היה מעניין להכיר את האנשים מהעבר של המשפחה לפני שעלו למדינת ישראל.

סבתא שרה: זאת הזדמנות חד פעמית לספר ולתעד את העבר המשפחתי שלנו ולעביר אותו לדורות הבאים. מאוד נהניתי והתרגשתי לעבוד יחד עם איילת במלאכת התיעוד.

מילון

עליה
מעבר של יהודים מארצות שונות למדינת ישראל

אנטישמיות
שנאת יהודים או שנאת ישראל

ציטוטים

”אם אסכם את תהליך העלייה, אומר בשמחה שעל אף הקשיים הרבים שהיו בדרכינו "הצלחנו בגדול!".“

”הדבר דרש מאתנו להיפרד מהרבה דברים רגשיים (כמו: תקליטים שאהבנו, ספרים וכו').“

הקשר הרב דורי