מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי יפה הריאט כהן, בת למשפחת דיין עם שמונה נפשות. נולדה בשנת 1940. כולם הגיעו ארצה בעלייה מבגדאד, בשנת 1949 לאחר תקופה מאוד קשה בה יהודים ציונים נרדפו על ידי פעילים ערביים, שהרצון העיקרי שלהם היה לתפוס את הציונים ולענות אותם.

סבתא יפה מספרת:

ערב אחד מסוים אחרי מלחמת העולם השנייה, הערבים בשכונה החליטו לעשות פוגרום. פרצו לדירות שלנו בעודנו בבתים, הבתים בתקופה ההיא היו ענקיים וכל המשפחה המורחבת התגוררה באותו בית, רק בקומות ובחלקים שונים. כשהערבים התחילו בפוגרום ("פרהוד" בערבית עממית. הכוונה להשתלטות על כל הרכוש הנמצא בבית. בזיזה). באותם ימים לא היו מקררים. בכל בית היה מרתף ובו היתה באר. הבאר הייתה מקררת את המרתף וכל משפחה היתה מאחסנת את המזון במרתף.

כשהגיעו הבוזזים (שהיו השכנים הכי טובים שלנו) הם נכנסו לבית ולקחו ובזזו את כל האוכל והרסו את הרכוש שלנו ואותנו גירשו החוצה לבניין המשטרה, מבלי שהיתה לנו אפשרות להתארגן, גם ללא נעליים. אמא זוכרת שהיא היתה יחפה והלכה על האספלט החם. השוד היה כל כך אכזרי עד כדי כך, שאם היה לתינוק צמיד לרגל או ליד עם פעמונים רועשים עם זהב, היו כורתים לו את הרגל או היד ומרעישים בפעמונים כמו דגל. כשפרצה מגפה של טיפוס מחלה זיהומית קשה שחצי מהיהודים מתו פה בארץ אנשים קיבלו פיצוי תמורת הפיגועים האלה.

כעבור 10 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, התחילה בעירק תנועת הציונות על ידי שליחים מהארץ ועודדה את האנשים לעלות לישראל, מאחר שבתקופה ההיא לערבים הייתה מטרה להשמיד את היהודים בעירק. מי שהיתה לו אפשרות כלכלית טובה, העביר את רכושו דרך פרס ומפרס הגיעו לארץ. החלק האחר, בדרך לא מסודרת, הבריחו אותנו דרך קפריסין לשער עלייה מעתלית.

לאחר מכן יישבו את כולנו במעברות, חלק מהמשפחה התגוררו במחנה עולים בפרדס חנה ואנחנו התגוררנו באוהלים במעברה של בית ליד. יש לציין שהם דאגו לרוב המצרכים הבסיסיים שלנו כמו אוהל, מיטת עולה, אוכל, ובית ספר בקיצור מאוד דאגו לנו. ובחורף הקשה של שנת 1952 פיזרו את הילדים מהאוהלים למשפחות אומנות לשלושה חודשים של החורף הקשה.

סבתא גדלה במוסד של עליית הנוער שש שנים בנצח ישראל בהוד השרון. שם קיבלה את רוב החינוך הישראלי. לאחר עליית הנוער עברה לבית ספר לאחיות ומשם להקמת משפחה "עם שני ילדים, לשמחתי הרבה, ויש לי 9 נכדים שיהיו בריאים ושלמים".

סיפורו של חפץ – מגילת אסתר

החפץ הוא מגילת אסתר מיהדות בבל לפני 200 שנה. המגילה עברה מסבא לסבא והסבא השלישי הוא הסבא של הסבתא שלי. המגילה כתובה על קלף בכתב יד. חלק ממנה כתוב בארמית, חלק כתוב בעברית ובאנגלית. בערב פורים נהגו יהדות בבל לקרוא את המגילה בבית הכנסת ואת הרעשניים השמיעו להמן ואכלנו הרבה מאוד ממתקים. אהבתי מאוד את פורים אבל צריך לציין שבעירק לא התחפשו בפורים. היה שמח ושיחקנו קלפים עד אור הבוקר. כל המשפחה התכנסה ביחד בשמחה ובמשחקים. פה בארץ זה הרבה יותר שונה מעירק.

הזוית האישית

נעמה: היה לי מהנה מאוד הכרתי את סבתא יותר מקרוב.

יפה: נהניתי מהחוויה להיות עם נעמה ביחד לבד, לדבר על נושאים מעניינים, להיזכר בכל מה שעבר עלי פעם ובאמת להיות קרובה אליה.