מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שוש אדיר, דודתה של נועה.

אמי אידה ואבי זיסי נולדו בצ'כיה – מדינה במזרח אירופה.

אבי, זיסי, נולד בשנת 1918 והיה בן אחד מתוך שמונה נפשות במשפחה. משפחתו הייתה אמידה. הייתה להם מנסרה ומאות דונמים של עצים לכריתה, לענף הרהיטים, וגם עצים להסקה. אבי היה תלמיד חכם, למד בישיבה והיה מבריק במתמטיקה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חלק מהאחים גוייס לצבא.

הוא שירת עד שהוחלט שהיהודים לא יכולים יותר לשרת והוא נזרק מהצבא. כשחזר לביתו לביקור, לא מצא אף אחד ממשפחתו ואז התברר לו שכולם נשלחו למחנות הריכוז. עם סיום המלחמה אבי חזר לחפש מי שרד את המלחמה ולאחר ימים רבים של חיפושים התבררה הטרגדיה הנוראה, שאף אחד מכל משפחתו הענפה לא נשאר בחיים.

כשהיה בצבא שירת יחד איתו דודה של אמי והוא הכיר ביניהם, ובשנת 1946 הם הקימו משפחה.

אבי זכה לאחד עשר נכדים ונינים והיה האדם המאושר בעולם. כשביקשתי מאבי לבוא איתי לטיול שורשים הוא סירב בכל תוקף לחזור לאדמת אירופה. הוא אמר לי שהוא לא מסוגל לדרוך שם כי כל אירופה ספוגה בדם יהודי.

כשחגגנו לאבי ימי הולדת והיינו נאספים כל בני המשפחה הוא היה מרים כוס לחיים ואומר בקולי קולות: "היטלר, ניצחתי אותך".

אמי אידה נולדה בשנת 1927 למשפחה שמנתה תשע נפשות. סבי נלקח מהמשפחה בשנת 1940 וסבתי נשארה לבדה עם שבעה ילדים. המלחמה הייתה בעיצומה ובקושי רב הצליחו לכלכל את עצמם. הבנות הבוגרות במשפחה עשו מאמצים רבים להביא כל דבר אפשרי על מנת שלא ירעבו. הם החזיקו מעמד ובשנת 1944 נאספו היהודים מהעיירה לכיוון פולין. אמי הגיעה עם משפחתה לאושוויץ. היא ראתה את סבתי נשלחת עם הילדים הקטנים לכיוון המשרפות.

לאחר חודש היא נשלחה יחד עם שתי אחיות למחנה ריכוז ברגן בלזן ושם הם עבדו בבית חרושת לייצור תחמושת ופגזים. אמי אידה שוחררה בשנת 1945 מאחד ממחנות הריכוז האיומים ביותר, מברגן בלזן. משקלה היה 20 ק"ג, היא הייתה חולה מאוד ונלקחה על ידי הבריטים המשחררים לשיקום רפואי ושכבה בבית חולים שישה חודשים. לאחר שהתאוששה מעט החליטה לחזור לביתה שבצ'כיה עם עוד שתיים מאחיותיה שהיו איתה במחנה.

כשחזרה לביתה כבר לא מצאה כלום – השכנים הגויים השתלטו על הבתים ועל הרכוש.

בשנת 1946 הכירה את אבי, הם התחתנו וב-1947 נולד אחי הבכור, ואז החליטו עם עוד חברים ומכרים מאותה עיירה לעלות לארץ ישראל. היו דיווחים שעומדים להכריז בקרוב על הקמת המדינה והם החליטו להמתין כי ידעו שהבריטים מונעים מהניצולים לעלות ארצה.

בשנת 1949 עלו לארץ ישראל באנייה שיצאה מנמל באיטליה. ההפלגה הייתה מאוד קשה וכשהגיעו לנמל חיפה אמי הייתה הבן אדם המאושר בתבל ופשוט התכופפה ונישקה את אדמת הארץ.

בשנת 1947 התארגן גרעין התיישבות חקלאית במחנה העקורים בקפריסין, על מנת להקים מושב עובדים שכולו שורדי שואה ממזרח אירופה. הם עלו ארצה בשנת 1949, אחרי ששרדו את השואה עם ילד בן שנתיים, והצטרפו לגרעין של המושב שלימים ייקרא: מושב כפר אחים. עד שהמושב יעלה על הקרקע נשלח הגרעין למחנה אנגלי נטוש בקסטינה.

בשנת 1951, שוודיה שלחה לישראל בתי עץ להקמת המושב. הוקמו 70 צריפים ובשנת 1952 הגרעין של היישוב עבר ליישוב הקבע. נוספו עוד משפחות והיישוב התאכלס. ההורים עבדו בכל עבודה על מנת לפרנס את המשפחה שהתרחבה. בשנים ההן עדיין לא היה חשמל ולכן החיים היו מאוד קשים כי הכל נעשה בעבודת כפיים. המדינה נתנה לכל משפחה פרה ופרד כדי לחרוש את האדמה. בקיץ גידלו עגבניות ומלפפונים ובחורף כרוב וסלק. החורפים היו גשומים וקרים מאוד ומאחר שלא היה חשמל ההורים מצאו פתרונות יצירתיים על מנת להעסיק אותנו בלילות החורף הארוכים.

עם השנים המושב התפתח והוקמו רפתות, לולים ומטעים. התושבים היו חוגגים את כל החגים במשותף בבית העם שהוקם במושב. היה במושב גן ילדים ובית ספר. הוקם גם בית כנסת מפואר לשרת את התושבים שומרי המצוות.

מושב כפר אחים נקרא על שם שני אחים: אפרים וצבי גובר שנהרגו במלחמת השחרור על הקמת מדינת ישראל.

הזוית האישית

הדודה שוש סיפרה לנועה את סיפורם של הוריה ניצולי השואה ויחד תיעדו את הסיפור בתכנית הקשר הרב דורי בביה"ס מבואות.