מאגר סיפורי מורשת

בס"ד                                                                                                                   23/1/2013

סיפור עלייתי מתימן לירושלים

אני נעמה כהן, נולדתי בעיר ג' הראן שבתימן. בשנת 1949 עלינו במבצע "מרבד הקסמים".

יום  אחד אבי, סלימאן מעלם, אמר שאנו צריכים להתארגן.

שאלתי אותו "לאן" והוא  אמר לי "לירושלים".

שאלתי אותו "איפה זה ירושלים"

אבא ענה "רחוק רחוק. הרבה הרבה יהודים עולים לארץ ישראל. אנחנו נפגוש אותם בדרך".

שאלתי אותו "איפה יש מים ואוכל"

ענה לי "בכל מקום שנגיע יש מים ואוכל ונקנה משם".

המשכתי לשאול "ואיפה נישן ?"

אבי ענה "לא משנה איפה, לאן שנגיע נישן".

 

באמת אבא צדק, פגשנו הרבה הרבה שעולים לארץ ישראל. ואבי אמר לי את רואה, מה שאמרתי לך נעמתי

יש הרבה יהודים שעולים לארץ ישראל. הדרך הייתה קשה הלכנו כל הזמן ברגל וכשמוצאים עץ היינו נחים

קצת, אוכלים משהו ושותים מים וממשיכים ללכת. לקראת הערב מתארגנים לישון מתחת לעצים וכמובן קונים

לחם ומים ואוכלים וישנים מתחת לעצים. למחרת ממשיכים רגיל ללכת במדבר של תימן ופוגשים הרבה יהודים

שעולים לארץ ישראל מתחברים ונהפכים לחברים. עד שהגענו למקום שיש משאיות שמסיעים למחנה חאשד,

מקום כינוס של כל העולים מתימן לארץ ישראל כמובן, תמורת תשלום.

כשהגענו למחנה חאשד נציגי הסוכנות קיבלו אותנו וסידרו לנו מקום במחנה. קיבלנו אוכל ובגדים וכל מה

שאנו צריכים. המתנו מספר שבועות עד שהגיע תורנו לעלות ארצה במטוסים שקראו למבצע "מרבד הקסמים".

בשנת 1949 הגענו לשדה התעופה ללוד. ירדנו מהמטוס, הכניסו אותנו לאולם גדול ונתנו לנו אוכל עד שבאו אוטובוסים. עוד באותו יום הסיעו אותנו למחנה בית ליד וסידרו לנו מקום באוהל. במחנה היה מטבח גדול,

נתנו לנו אישור לקחת אוכל ושם היה רשום כמה נפשות. אני הייתי הולכת כל הזמן לקחת אוכל בקר, צהרים

וערב והייתי אוכלת באוהל עם אבא. מה שנתנו אכלנו ולא התלוננו והיה מחסן בגדים שכך כל דבר שאנו צריכים

קיבלנו.

 

אימא שלי ז"ל נפטרה בתימן. לאבא היו הרבה חברים ובאמצעותם הוא הכיר מישהי במחנה בית ליד

והתחתן איתה ואני זכיתי באימא חדשה.

 

 מבית ליד עברנו לליפתא בפאתי ירושלים ("תושבי ליפתה העולים סבלו מעוני ומתנאי דיור ותשתית ירודים שעוררו זעזוע אצל המבקרים. על אף שבמפות הישראליות הרשמיות מצוין המקום כ"מי נפתוח", הוא מוכר בשם "ליפתא" בקרב תושבי האזור." )

תפסנו בית ערבי לגור. כל משפחה שהגיעה לליפתא תפסה בית לגור. בליפתא לא היו ברזים למים. אני הייתי הולכת כל יום למעיין ושואבת מים לשתיה ולבישול. היינו הולכים גם למעיין ומתרחצים.

למדנו בבית ספר בליפתא והיה נפלא.

 

מירושלים עברנו לראשון לציון. ומראשון לציון לבית דגן ומבית דגן חזרה

לראשון לציון. אבא סלימאן ז"ל קנה דירה בשיכון של הפועל מזרחי ואמא שלי יונה תבדל לחיים ארוכים, גרה שם

עד היום.

אני מאחלת לה הרבה בריאות וחיים ארוכים.

הכותבת נעמה כהן 

החונכת : ליאור שחר  , בית ספר מכל"ל רמת גן