מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יונה מלמוד ואני נולדתי בשנת 1947.

אני קרויה על שם דודה שלי אחות של אבא שלי, אשר עלו לארץ ישראל בשנת 1935. הם הגיעו, ארבעה אחים ואחיות שיונה בעצם האחות האמצעית והתיישבו בעיר עפולה. יונה החליטה בשנת 1939 לנסוע חזרה לפולין כדי לבקר שם את החברים והחברות שלה. לא היה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה וכשפרצה המלחמה היא כבר לא יכלה לחזור.

לימים נודע לנו שהיא הייתה בגטו היא התחתנה שם ונולדה לה ילדה, הם נשלחו לבורות הריגה ומצאו את מותם שם.

כשנולדתי הוריי החליטו לקרוא לי על שמה.

אני נולדתי בעפולה, סבא שלי מצד אמא שלי עלה לארץ בשנת 1919. בשנת 1921 הוא עלה לכפר גלעדי לעזור אחרי שטרומפלדור נהרג ושמע שמקימים שם יישוב חדש. סבא שלי פוגש את אשתו לעתיד חרמונה, שנולדה במטולה והם הופכים להיות זוג. הם התחתנו בשנת 1924 וירדו לעמק יזרעאל עם קבוצת חברים ומקימים את עפולה בירת העמק.

הם מייסדים שם קואופרטיב שנקרא קואופרטיב העמק שהוא בעצם קואופרטיב למשאיות שהובילו משא ואנשים, בהמשך מקימים את קואופרטיב "אגד" שהיה קואופרטיב של אוטובוסים, הם היו נהגי התחבורה הראשונים של העמק.

לסבא שלמה וסבתא חרמונה נולדו שני ילדים אחת מהן היא רות אמא שלי והשני הוא גדי אחיה. רות בעצם התינוקת הראשונה שנולדה בבית החולים העמק בעפולה בהמשך חייה פגשה את שמעון אבא שלי שעלה לארץ מפולין בשנת 1935. הם התחתנו, נולדו להם שני ילדים, אני יונה הקרויה על שם דודתי יונה שנספתה בשואה ואחי אבי שקרוי על שם הדוד שלי אח של אבא שלי שנלחם ונהרג בקרב באל עלמיין במצריים.

ההורים שלי היו ממקימי קואופרטיב התחבורה הראשון בעפולה.

המשפחה מצד אבא הייתה משפחה שעלתה מפולין במצב כלכלי מאוד גבוה ובעצם הם היו סוחרי בקר עוד באירופה וכשעלו לארץ הקימו קצבייה של בשר בעיר עפולה המסחר התנהל ביניהם לבין המשקים מסביב, בבית לא היה חסר דבר.

גם מצד אמא, סבא שלמה מראשוני הנהגים בקואופרטיב אגד. המצב הכלכלי היה טוב כך שאפשר להגיד שהיינו משפחה מאוד ידועה בעמק גם כמשפחה מהראשונים וגם כמשפחה שלא היה חסר בא דבר ולא היה צורך להתמודד עם קשיים.

האוטו הפרטי הראשון של העמק היה של המשפחה שלי.

סבא שלמה היה גם ממקימי הקולנוע הראשון בעפולה כך שאנחנו בתור משפחה הרגשנו מאוד חשובים לנו היו תמיד שמורים המקומות הכי טובים באולם הקולנוע. להיות אחת מהמשפחות המייסדות של העמק היה מאוד מיוחד והרגשנו גאווה גדולה ואהבה לעיר עפולה.

אנשים הגיעו לארץ לבנות את המדינה הם היו חסרי כל ונתקלו בקשיים רבים, מצבנו היה נוח יותר, התמודדות עם קשיים הייתה קלה יותר מה שגרם לי מדי פעם להרגיש לא נעים ואי נוחות. ההבדלים העיקריים בין הדור שלי כילדה לבין הדור שלך הם קודם כל ההתנהלות שלנו כילדים, אנחנו היינו קמים בבוקר, היינו הולכים לבד לבית ספר שיהיה במרחק חצי שעה הליכה כבר מכיתה א'.

הייתה לנו עצמאות ואחריות ברמה מאוד גבוהה ואני חושבת שהיום הורים לילדים בגיל הזה לא כל כך מאפשרים את זה, עוטפים וחרדים לילדים במידה רבה מדי. חיי החברה היו מאוד תוססים כי בעצם לא היו הרבה מקומות בילוי בעמק מה שאומר שהבילוי שלנו היה בינינו לבין עצמנו. מסיבות בבתים, חברויות מאוד טובות, אחרי שהיינו חוזרים מבית הספר ועושים שיעורים הדבר הראשון שעשינו היה לרוץ למטה לפגוש ולשחק עם החברים עד הערב עד שאמא הייתה קוראת לבוא לאכול ארוחת ערב וככה בעצם נגמר היום. היינו פעילים מאוד חברתית ורובנו היו שייכים לתנועות נוער.

אני לא זוכרת שהיה לי מודל לחיקוי כילדה אבל אני כן זוכרת את אהבתי לספורט, ספורט היה משהו שמאוד התחברתי אליו. בבת המצווה שלי ילדי כיתתי התעניינו במה לקנות לי ואני ביקשתי מהם כדור כדורגל והם באמת הביאו לי כדור ואני הייתי המאושרת באדם.

הצורך שלי להיות פעילה חברתית בתנועת נוער הביאה אותי להיות מדריכה בנוער העובד, בהמשך לגדנא ובגיל 18 לצבא כמדריכת טירוניות. כבר שהייתי בת 12 אהבתי לאמנות הייתה מאוד חזקה ציירתי ופיסלתי בחימר. הייתי נוסעת לבד באוטובוס מעפולה עד לטבעון בשביל ללמוד באופן פרטי אצל מורה לציור והייתי חוזרת בלילה לבד חזרה לעפולה.

הדבר שאני הכי גאה בו בחיי הוא הקמת המשפחה שלי, נולדו לי שלושה ילדים: ארי, תמיר וגיא וכרגע יש לי 9 נכדים. אהבתי אליהם ללא גבולות וגאוותי רבה.

אירוע אחד מאוד עצוב מימי הילדות שלי הוא: הייתה לי חברה שהייתי הולכת איתה כל יום לבית הספר, אבל יום אחד כשהייתי בת 16 אני באתי לביתה לקחת אותה כשדפקתי בדלת הבית שלה, אמא שלה פתחה את הדלת ואמרה לי שאני לא יכולה להיכנס כי נאווה מרגישה מאוד לא טוב ושאני אחזור בצהריים להביא לה שיעורים. כשחזרתי בצהריים להביא לה שיעורים הבנתי שאני לא יכולה להיכנס לשם כי נאווה נלקחה לבית החולים היא הרגישה מאוד לא טוב ומסתבר שהיא חלתה בחיידק טורף ואחרי כמה שעות נפטרה.

זה היה שוק מאוד גדול בגיל 16 לאבד חברה מאוד טובה.

אני בקשר עם חלק מחברי הילדות שלי, בעצם 3 חברות שכל אחת מאיתנו התחתנה והקימה משפחה ובעשר השנים האחרונות אנחנו מאוד מקפידות מאחר שכולנו גרות באזור המרכז, אחת לחודשיים להיפגש בבוקר לארוחת בוקר בבית קפה ולהעביר חוויות וזה תמיד משאיר אותנו במקום כל כך מספק כאילו לא נפרדנו לעולם.

הזוית האישית

עומרי: היה מאוד מסקרן ומעניין תודה רבה שהסכמת להשתתף עמי בתכנית הקשר הרב דורי.

סבתא יונה: זכות גדולה הייתה לי להיות שותפה לתכנית זו, לשבת עם עומרי, לספר את הסיפורים ולפגוש בהתעניינות הרבה שלו.