מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא חיים לוי, נקראתי כך על שם סבי, ושם החיבה שלי הוא חיימיקו.

נולדתי ב- 23.10.44 בבולגריה. אני הבכור מבין שני אחים, ולאחי הקטן קוראים רוני.

עליתי ארצה בשנת 1949 כשהייתי בן 5 עם המשפחה. לא היו למשפחתי בעיות לעזוב את בולגריה ולעלות לארץ ישראל בגלל שהמפלגה הקומוניסטית הבולגרית אישרה את היציאה של היהודים ללא הגבלות וללא קשר לגיל, השכלה או מקצוע. הם דווקא עודדו ותמכו ברצון של היהודים להקים לעצמם מדינה לאחר שנים רבות של גלות.

כשהגענו לארץ גרנו ביפו, בדירת 2 חדרים, 5 נפשות, יחד עם סבתי. יפו הייתה עיר מלאה בבולגרים – "הבולגרים של יפו".

בתוך שלוש שנים מאז הוקמה המדינה הגיעו לישראל כ- 40 אלף מיהודי בולגריה, ממניעים ציוניים בעיקר, הם האמינו באמת ובתמים ברעיון הציוני בארץ ישראל, שהמדינה החדשה זקוקה להם, עליהם להגן עליה ולבנות אותה. כשליש מיוצאי בולגריה השתקעו ביפו – "סופיה הקטנה" קראו לה. הבולגרים ביפו השתלבו יפה כקהילה וסיגלו לעצמם חיי חברה ותרבות.

חנויות ומסעדות רבות של מאכלים בולגריים הוקמו לאורך שדרות ירושלים. החיים ביפו התנהלו בשפה הבולגרית, השלטים המסחריים, עיתונים, סרטי הקולנוע תורגמו לבולגרית, היה נראה שכל העיר מדברת בשפה זו.

המאכל האהוב עליי בילדותי הוא דווקא מוסקה עם חצילים והמשחק האהוב עליי כמובן שכדורגל!!!

בילדותי אהבתי לשיר את השירים "ירושלים של זהב" ו- "סלינו על כתפנו".

ביסודי למדתי בבית הספר "שבי ציון" עד כיתה ח'. לאחר מכן המשכתי לבית ספר תיכון "סוקולוב לאור" במגמה ביולוגית. עם סיום התיכון התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לסיירת גולני מתוך אהבה לארץ.

במסגרת השירות הצבאי יצאתי במסגרת משלחת צה"ל לצעדת ארבעת הימים בעיר ניימיכן שבהולנד, יחד עם משלחות מכל העולם. צעדת ארבעת הימים היתה אירוע ספורטיבי של משלחות צבאיות מארצות שונות בעולם.

כשחזרנו ארצה התקבלנו בהרבה ברכות, כתבות בעיתונים והרבה פירגונים והערכות. במהלך השירות הצבאי שלי השתתפתי גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, אלו היו תקופות בארץ של המון מתח וחרדה.

עם סיום הצבא התחלתי לעבוד במשרד האוצר, אהבתי לעסוק בהנהלת חשבונות ונהניתי מאוד בעבודה, עבדתי בעבודה זו 10 שנים.

בגיל 24 הכרתי את רחל אשתי במלון הילטון בתל אביב בערב ריקודים. לאחר תקופה קצרה נישאנו בשנת 1969 בבית כנסת "אוהל מועד" בתל אביב, כשאני בן 25 ועברנו לגור בבת ים.

ילדי כולם למדו בבית ספר "רעות" ואף חלק מנכדי לומדים עד היום בבית הספר המקסים הזה, שדואג אפילו לסבים ולסבתות, וזה בכלל לא מובן מאליו.

חיים אופק ים וגל מצגת למפגש סיום

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.