מאגר סיפורי מורשת

פרק א' – לפני הספירה – עד 1961

נולדתי בתאריך 24 לנובמבר 1945 בבוקרשט, רומניה. בחוץ נערם שלג של כשלושה מטר. אלה כל הפרטים הידועים לי מהתקופה ההיא.

הוריי, מרצ'ל (משה בן מנדל) אברמוביץ' וקלרה (חיה בת שמעון)  איצקוביץ' התחתנו בשנת 1935 והקימו עסק קטן לצבעים וצורכי בניין.

הם חיו חיים שקטים וטובים עד שנת 1939, למרות ההשפעה הגוברת של המשטר הנאצי על מלך רומניה ועל ממשלת רומניה.

בזמן המלחמה הצליחו הוריי למצוא את הדרכים לשמור על ביטחונם, בעיקר על ידי "קניית חופש בכסף" וקביעת מקום מגוריהם באזור מרוחק מאד מהרובעים המיושבים בצפיפות על ידי יהודים.

הם החליטו להמתין עם הרחבת המשפחה עד שהמצב יתבהר. כידוע, המצב התדרדר והמשפחה התרחבה רק כעשר שנים לאחר חתונתם, דבר שגרם באופן עקיף להיותי בן יחיד.

אלה התמונות היחידות מילדותי שנמצאות ברשותי. מעולם לא שאלתי את הוריי מדוע יש כל כך מעט תמונות ילדות שלי.

אחר השתלטות המפלגה הקומוניסטית על רומניה, הגישו הוריי בקשה לעלות לישראל. עסקו של אבי הולאם, מונה לו מנהל חסר ניסיון ויכולת ואבי קיבל את משרת המחסנאי ובעצם המשיך לנהל את העסק של עצמו במשכורת מינימום. כמוכן, ההחלטה בדבר בקשתו לעלות לישראל נדחתה במשך כעשר שנים.

רק בשנת 1961 התקבל האישור המיוחל ויצאנו לישראל ברכבת מבוקרשט דרך טריאסטה (עיר נמל במחוז אוטונומי בצפון מזרח איטליה) לרומא, בירת איטליה. היו איתנו רק שתי מזוודות עם קצת בגדים וגם 50 חפיסות סיגריות. אף אחד מבני המשפחה לא עישן.

ברומא המתנו כשבועיים עד שנסענו לנפולי, שם עלינו על ספינה שהביאה אותנו לחיפה בתאריך 2 לדצמבר 1961. בזמן שהותנו ברומא אני הסתובבתי ברחובות העיר ומכרתי את חפיסות הסיגריות. בכסף שאספתי, קנו הוריי בד איכותי לווילון שאמור היה לקשט את חלונות הבית החדש שלנו (דבר שלא קרה והבד בטח מצא את דרכו לפח).

ביום הגעתנו לחיפה פגשנו את פקידי משרד הפנים, נרשמנו כעולים חדשים ועלינו לאוטובוס שלקח אותנו למעברת פרדס חנה, ביתנו החדש בישראל. המעברה הייתה בשלבי בנייה מתקדמים ושוכנו בצריף דו משפחתי (מבנה עם קירות אסבסט לבנייה מהירה) שבנייתו הסתיימה זה עתה וטרם חובר למים וחשמל. קיבלנו שלוש מיטות ברזל (עם מזרונים), מספר שמיכות, שולחן קטן ושני כסאות (רק שניים עבור שלושה אנשים) ואם אני זוכר נכון גם סכום כסף קטן להוצאות ראשונות.  החשמל, בלוני הגז לבישול והמים חוברו כעבור שלושה ימים. כאן באה לידי ביטוי העזרה המדהימה שנתנו התושבים הוותיקים של פרדס חנה שהופיעו באותו אחר הצהריים בהמוניהם והרעיפו עלינו כלי אוכל ובישול, אוכל שבישלו במיוחד עבורנו, מקררים ובעיקר הרבה אהבה.

עכשיו אפשר היה לקרוא לזה בית.

שלושת הארגזים עם הציוד ששלחנו מרומניה (70 ק"ג לאדם, נקיים מכל דבר בעל ערך) שכללו בעיקר בגדים, מצעים, שמיכות פוך, אך גם סירי לילה, גיגית מפח ודלי מים – אולי כדי להביא את המים מהבאר, הגיעו רק כעבור שבועיים.

מרגע זה היינו צריכים להסתדר בעצמנו. אף אחד מאתנו לא ידע מילה בעברית. כעבור מספר ימים הוריי קיבלו עבודה (לקטוף תפוזים) ואני, בוגר כיתה י' בבי"ס תיכון מאד נחשב בבוקרשט, התחלתי לבדוק איך אני יכול להשתלב בלימודים ולעזור במקביל בהכנסות המשפחה.

השכר מקטיף היה זעום והיה מאד קשה להביא מספיק אוכל הביתה. גיליתי די מהר שאני צעיר מדי כדי ללכת לאולפן ללמוד עברית ומבוגר מדי בכדי להיקלט במסגרת ארגון "עליית הנוער". משפחתנו החלה חיים חדשים ממש מאפס.

פרק ב' – מאפס לאחד- 1962

מאד רציתי להמשיך ולסיים את הלימודים בתיכון, אך לא ידעתי מילה בעברית וגם הייתי רעב. אחד השכנים הוותיקים שדיבר רומנית הציע לי לפנות לקיבוץ גן שמואל, ליד פרדס חנה. נסעתי לקיבוץ ונפגשתי עם המזכיר. שוחחתי אתו בצרפתית (שפה שלמדתי בתיכון ברומניה) והסברתי לו את המצב (צעיר מדי ומבוגר מדי, עני, רוצה ללמוד…). אמרתי לו שאני מוכן לעשות כל דבר שיעזור לי להתקדם. המזכיר שמע אותי והציע שאהיה סוג של "ילד חוץ" שלא לומד בבית הספר הרגיל אלא לומד עברית באולפן עם עולים מבוגרים, אך עובד בקיבוץ כמו "ילד חוץ".

במשך שמונה חודשים למדתי קצת עברית ובמקביל הפכתי מומחה לאיסוף עופות, בעיקר אווזים, אך גם תרנגולי הודו (מומחיות ששווה סיפור "ריחני" במסגרת אחרת), הרמת ארגזי מיצים, גאוות גן שמואל באותם הימים, וסידורם על משטחים, עבודות פלחה וכדומה. היה לי מקום מגורים סביר עם עוד שלושה ילדים בגילי בחדר, אכלתי טוב והרגשתי שאני תורם לעצמי ולקיבוץ כמיטב יכולתי.

הוריי חיפשו עבודות יותר קבועות ויותר מכניסות מקטיף התפוזים (עבודה עונתית) ועברו להתגורר בשכר דירה בנתניה, שם גרו גם זוג קרובים רחוקים של אבי, "ותיקים" שעלו בסוף שנות ה-20, ויכלו לעזור בעצה טובה.

אבי התחיל לעבוד במפעל שימורים ואמי עבדה מבוקר עד ערב כ"טבחית" פלאפל בחנות אוכל רחוב בנתניה (אבי המשיך לעבוד שם עד 1978 , אז יצא לפנסיה, ואמי עבדה באותה חנות אוכל רחוב עד 1979).

ההכנסה החודשית הייתה קטנה, אך מובטחת, והוריי ביקשו שאעזוב את הקיבוץ ואלמד בתיכון בנתניה. נרשמתי ובראשון לספטמבר 1962 עזבתי את הקיבוץ (תוך הבעת תודה מכל הלב) והתחלתי ללמוד בכיתה י"א, מגמה פיזיקלית, בתיכון "טשרניחובסקי" בנתניה.

קל זה לא היה. היינו רק שני עולים חדשים בכל השכבה ולא קיבלנו שום הקלה. מחוץ לשעות הלימודים עבדתי בעבודות מזדמנות, משטיפת כלים ועד שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדי בית ספר יסודי.

הוריי היו מאושרים. לא היה אכפת להם עד כמה קשה הם עובדים. בנם היחיד ממשיך ללמוד. זה היה שווה את כל מאמצים.

פרק ג'- מאחד לשלוש- 1964-1962

העברית שידעתי הייתה בסיסית (מאד) ולא הספיקה כדי "לשחות" במקצועות ההומניים. בקושי הספיקה למקצועות הריאליים. לקרוא, ובמיוחד להבין את ש"י עגנון? את ביאליק? להבין את התנ"ך ובמיוחד את הפרשנויות? לזכור את כל חוקי הניקוד בלשון? גם אנגלית לא ידעתי, בטח לא בשביל ללמוד את יוליוס קיסר של שייקספיר. כן, זה מה שלימדו אז בשיעורי אנגלית!

החלטתי להתרכז במקצועות הריאליים ובאנגלית (אל תשאלו איזה ציונים קיבלתי). בקושי רב הגעתי לכיתה י"ב בלי מבחנים חוזרים (קיבלתי הרבה הנחות) והתחלתי להתמקד בהכנה למבחני הבגרות. גם בתהליך זה השקעתי מעט זמן ללימוד מקצועות ההומניים והתמקדתי באנגלית ומקצועות ריאליים.

ניגשתי למבחני הבגרות. לא הברקתי באף מקצוע אך גם לא נכשלתי. היה לי גם ציון 5 בדקדוק, אבל אז היה אפשר לקבל תעודת בגרות עם ציון 5 רק באחד המקצועות, כך שניצלתי.

לאחר סיום הלימודים הגיע הזמן לתרומה למדינה. בחודש אוגוסט 1964 התגייסתי. הייתי בן יחיד, פרופיל 97 ולכן גויסתי לחיל התותחנים. החיל הקרבי היחידי שמותר היה להציב בו בנים יחידים.

פרק ד'- משלוש לשבע- 1968-1964

הגעתי לתותחנים! באותו זמן, כל החישובים המאפשרים לתותח לירות ולפגוע בדיוק מסוים במטרה נעשו באמצעות טבלאות ובשילוב נתוני זמן אמת, כגון מהירות הרוח, טמפרטורת חומר הנפץ ועוד.

ההתפתחות הטכנולוגית האחרונה הייתה הרכבת תותחים כבדים על מרכב טנקים על מנת לאפשר ניידות עצמאית לכל תותח בנפרד וכתוצאה מכך, ניתן היה לבצע הקמת עמדת תותחים בזמן קצר ביותר ופתיחה באש בזמן קצר ביותר. תהליך מהיר כל כך חייב יכולות קבלת החלטות מהירה, גם ממפקדים הזוטרים בלחץ זמן.

החיל היה זקוק לקצינים המסוגלים לבצע את החישובים המורכבים בדייקנות ובמהירות. שובצתי למסלול רציף מטירונות לקורס קצינים. כעבור שנה וארבעה חודשים, בתאריך 2 לדצמבר 1965, בדיוק ארבע שנים מיום העלייה קיבלתי את דרגות הקצונה.

שנת 1966 התאפיינה עבורי ב"מלחמה על המים". אירוע ביטחוני קיומי שלא דובר עליו מספיק. ה"מלחמה על המים" הייתה בעצם סדרת מאבקים צבאיים, בעיקר בין ישראל לסוריה, סבס קצינים – 2 לדצמבר 1965יב ניצול מקורות המים בצפון הארץ. סוריה ניסתה להטות את מקורות הירדן, נחל דן, הבניאס והחצבאני כך שלא ישפעו לירדן ההררי בשטח ישראל ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. התותחנים הם אלה שנשאו בעיקר העול עד שבסוף 1966 סוריה וויתרה על רעיון ההטיה.

בשנת 1966, באחת מהחופשות, פגשתי טירונית, שעם הזמן הפכה לחיילת בחיל האוויר, מוניקה שמה. עם חלוף שלוש שנים מוניקה הפכה לסבתא עתידית של אורי.

שנת 1967 הייתה שנת מלחמת ששת הימים. את שבוע המלחמה "ביליתי" עם גדוד צנחנים שעלה לכוון רמאללה עד לכיבוש העיר.

לאחר האופוריה של הניצחון המדהים החלטתי שזה הזמן הנכון להתחיל ללמוד באוניברסיטה. רציתי להיות מהנדס אלקטרוניקה. למזלי (לאור ציוני הבגרות הלא מחמיאים), באותה תקופה התקבלו הסטודנטים ללימודים בטכניון על בסיס הצלחה במבחני קבלה מיוחדים ולא על בסיס בחינות פסיכומטריות וציוני תעודת בגרות, כפי שנהוג היום. בשנת 1968 הודעתי לצה"ל שאני מתכוון להשתחרר וללמוד בטכניון וניגשתי למבחני הקבלה והתקבלתי כסטודנט בפקולטה להנדסת חשמל.

לאחר מלחמת ששת הימים, צרפת, שהייתה הספקית של מטוסי חיל האוויר, הכריזה אמברגו על מכירת ציוד צבאי לישראל וצה"ל פנה לארה"ב על מנת למצוא לספק חדש למטוסים. המטוסים מתוצרת ארה"ב היו הרבה יותר מתקדמים מהמטוסים הצרפתיים והתחזוקה שלהם דרשה רמה גבוהה יותר של השכלה. חיל האוויר חיפש ב"נרות" מהנדסי אלקטרוניקה, רצוי בדרגת קצונה שיקלטו את המטוסים האמריקאים החדשים.

צה"ל נציע לי להמשיך בקבע, ללמוד על חשבון צה"ל ובסיום הלימודים לעבור מחיל התותחנים לחיל האוויר. הסכמתי מיד. באוקטובר 1968 התחלתי ללמוד בשנה ראשונה.

פרק ה'- משבע לעשר- 1972-1969

במרץ 1969 התפרצה במלוא עוזה מלחמת ההתשה (שהחלה בעצימות נמוכה מיד אחרי מלחמת ששת הימים). הפרק האלים ביותר במלחמת ההתשה התחולל בעיקר בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970. עיקר הלחימה הייתה בחזית המצרית. מלחמה זו הייתה שונה מכל המלחמות שקדמו לה בכך שהייתה נייחת בעיקרה ואופיינה בחילופי אש כבדים, בהם נשא חיל התותחנים בעיקר העול.

עקב היותי קצין בתותחנים, ולמרות היותי סטודנט, "ביליתי" בלחימה באזור תעלת סואץ כ- 90 יום בשנת הלימודים השנייה שלי. במזל, לא נכשלתי באף מקצוע.

בין התקופות של לחימה בתעלה, הספקתי גם להתחתן.

השנה השלישית והרביעית בטכניון התנהלו בשקט יחסי ובשנת 1972, עשר שנים לאחר עלייתי ארצה סיימתי את לימודי בטכניון. איזו שנה?! אני מהנדס, עברתי מחיל התותחנים לחיל האוויר ונולדה לי הבת הבכורה, מיטל, הדודה של אורי. שנה מעולה.

נ.ב.

הגעתי באמת מ"אפס" ל"עשר", בעשר שנים.

הזוית האישית

אורי לסבא סילביו: מאוד התרגשתי להשתתף איתך בתכנית. שמחתי על זמן האיכות הכיפי שכמעט ואין לנו. אתה תמיד משמח אותי ועוזר לי כשאני צריכה. אני מאוד אוהבת אותך ונהנית איתך בתכנית הקשר הרב דורי.

סבא סילביו לנכדה אורי: אני מאוד מתרגש ממה ואיך שאמרת לסבא. אכן, בדרך כלל אנחנו לא מבלים זמן איכות ביחד וברוב המפגשים אנו מבלים ביחד עם כל המשפחה. התכנית סיפקה לנו הזדמנות לבלות רק שנינו יחד. נהניתי מאוד. הצלחתי להכיר אותך ונהניתי לגלות את תכונות האופי המדהימות שלך. היה נהדר. עלי והצליחי! אל תשכחי, סבא אוהב אותך ללא תנאי ותמיד יהיה לצידך.