מאגר סיפורי מורשת

בשנות ה-30 המאוחרות החליטו הסבתא שלי ויחד שישה מהילדים שלה וההורים שלי (של שולמית פורן) לעזוב את אפגניסטן ובאותה תקופה הסבא שלי (של שולמית פורן) נהרג על ידי הפורעים האפגנים ואז כל המשפחה לקחה מעט מטלטלים ויצאו לדרך ברגל עם מורה דרך עד שהם הגיעו. בדרך מעירק נולדה אחותי הבכורה.

המשפחה המשיכה בדרכה לישראל עד שהם הגיעו לעיר עכו והמורה דרך השאיר אותם על חולות עכו. בבוקר הגיעו החיילים הבריטים הכניסו אותם את כולם לכלא עכו וזאת משום שהם עלו לישראל בעלייה בלתי לגאלית (ללא רישיון). הבריטים שלטו בארץ ישראל ולא נתנו ליהודים לעלות לישראל, עד שהגיעו קרובי משפחה שגרו בירושלים שהם כבר דורות בארץ. הם שילמו לבריטים קנסותיו ואז והוציאו את המשפחה מכלא עכו הידוע לשמצה ששם העלו לגרדום כמה מלוחמי המחתרות.

משפחת יונה מירושלים ארחה אותם בביתם ולאחר מכן הם עברו לפתח תקווה. אנחנו הילדים של משפחת יזדי נולדנו בפתח תקווה ברחוב בר כוכבא. הימים היו ימי צנע, היו ימים קשים. בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור. מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קשה מאד נגד הבריטים עד שהם נאלצו לעזוב את המדינה.

בחצר כלא עכו

 פתח תקווה

סבתא שלי אסתר שבתי גרה בצריף ברחוב פינסקר בפתח תקווה, בדירת שני חדרים ומטבחון קטן. בחצר הייתה רפת גדולה של פרות שהייתה שייכת למשפחת צווציצקי. בחצר של משפח צווציצקי משפחה ידועה ומפורסמת שהיה להם משק גדול. השירותים של סבתי היו בחצר. היו שם מחסנים של מספוא ותבן ושם גרו גם באותה חצר, בצריף נוסף. הם היו מחללים בחלילית שהם יצרו בעצמם. רבים מהאנשים היו באים לזיידע ולבובה הם היו בעלי המשק. רבים היו באים אליהם לקנות חלב טרי ישר מהחליבה. הייתה לסבתא שלי וידלייה שכנות טובה עם השכנים הפועלים הערבים.

עם קום המדינה בשנת 1948 התחילו להגיע יהודים ניצולי השואה במצב נפשי קשה מאד. סבתי אסתר שבתי פתחה את הדלת בפני צעירים שבאו אליה הביתה והיא אימצה אותם. הקבוצה שהייתה אצלה, חלקם למדו, עבדו, הכירו בני זוג ולאחר שנישאו עזבו את ביתה. כמו כן סבתי עזרה להרבה מאד אנשים לחתן אותם, לתת להם לאכול. כמו כן היא גידלה לבד את בניה ובנותיה וחיתנה אותם.

סבתא מספרת על מלחמת ששת הימים:

לפני 50 שנה גרנו בירושלים בקריית צאנז. במלחמת ששת הימים הגיעו לגייס את סבא יוסי ז"ל. לקחתי את ילדי אמיר וערן להורי בפ"ת. בלילות היו אזעקות ורצנו למרתף של השכנים שגרו מעבר לגדר. בעלי המקלט היו יוצאי שואה הם בכו וצעקו באזעקות כי נזכרו בשואה. היו צריכים לעשות "האפלה" שזה אומר לעלות בחושך בסתר, על מנת שהאויבים לא יראו אותנו. הורי מרים ואבא יזדי בכו כששמעו את הסיפורים. חזרנו לקריית צאנז שהייתה סמוכה לגבעת התחמושת, הסיפורים היו קשים מאוד. עם כיבוש העיר העתיקה הלכו מרחק עצום כדי לחזות בכותל שחזר לצד היהודי ומאז פקדנו בביקורים ברגל את הכותל כל שבת.

מלחמת יום הכיפורים

אני זוכרת ממלחמת יום הכיפורים כשהתפללנו בבית הכנסת ותוך הצום, לפתע שמענו באמצע התפילה לחשושים. אנשים התחילו לרוץ כששאלנו מה קורה הבנו שהחל גיוס ופרצה מלחמה הבית שלנו היה ממוקם ממש ליד בית הכנסת. כשחזרנו לאחר התפילה נעילה הגיעו מכוניות עם מגויסים צעירים שהמתינו לאוטובוס שייקח אותם אל היעד. המגויסים צמו והיו רעבים מאד. שאלנו אותם מה ירצו לשתות ולאכול כי עדיין לא שברו את הצום. החצר שלנו התמלאה במגויסים ומכוניות. הגשנו להם פיתות, ירקות ופירות ושתייה. הם לא ידעו איך להודות לנו. בסוף המלחמה חזרו לוחמים ולקחו את הרכבים שלהם. היו מכוניות שנותרו ללא לוחמים הרבה מאד זמן. המשפחות ששכלו הגיעו לקחת את המכוניות של יקיריהם.

ברוך ה' שזכינו שיש לנו מדינה ואנו חיים בין יהודים ושומרים על קשר גם עם יהודי התפוצות.

בשנת 1983 ערן (אבא של הילה) שרת בצה"ל כטנקיסט בלבנון בגבול ג'נין. הוא שרת שם בתקופה של כשנה וחצי. לפני מלחמת לבנון, ערן (אבא של הילה) נפצע בתוך הטנק וניצל בנס. הפגיעה הייתה באוזן שלו שכמעט נכרתה. התאונה קרתה תוך כדי אימונים. אני זוכרת שנקראתי לבוא לבית חולים בצפת לבקר אותו. שני הבנים אמיר וערן התנדבו למד"א בהיותם נערים ותלמידי תיכון. מאוחר יותר בני ערן הפך להיות רופא מיילד בבית החולים בלינסון.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של שולמית פורן ונכדתה הילה פורן. הילה מביאה את סיפורה של סבתא.